אמהות בממלכת החיות

אין דבר חם ומרגיע יותר מאהבתה המסורה של אמא, הקשר העמוק בין האם לילדה טבוע בנו מהרגע בו אנו נולדים, וכך גם בממלכת החיות, ללא יוצאי דופן. האמהות דואגות לצאצאיהן, מנקות אותם, דואגות שיהיה להם חם ונעים, ואף מספקות ארוחה "על השולחן" בכל יום מחדש, ולעיתים רבות מקריבות את עצמן למען הגורים וביטחונם. הצטרפו אלינו למסע מרתק של חקר האמהות המופלאות ביותר, וגלו כי הן במידה רבה, גם לא מאוד שונות מאיתנו.

האמא הראשונה ברשימה שלנו מרוויחה את מקומה בתור זו שיולדת את התינוק הגדול ביותר בעולם – אמא פילה. משקל הפילון הנולד יכול להגיע לכ-90 ק"ג, תוכלו לדמיין חיתול גדול עד כדי כך? נקבות הפילים ראויות לקבל פרס גם על היריון ארוך ביותר הנמשך כ-22 חודשים לפחות, תקופת היניקה היא עד 6 שנים.
תחילה, הגורים נולדים עיוורים, מה שמאלץ אותם להסתמך על האינסטינקט המולד שלהם לצורך ניווט וגילוי, אך למרבה המזל הם חיים בחברה מטריארכלית (חברה בה יש מנהיגה נקבה) – ברגע שהתינוק נולד, כל ה"גברות" האחרות בעדר נותנות יד, כולל סבתות, אחיות, דודות ואפילו בני דודים שעוד לא עזבו את משפחתם, וכל נקבות העדר נקראות במשרתן המלאה "Allomothers".

חלק גדול מהנשים מתלוננות על עלייה במשקל במהלך ההיריון, אך תמיד אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהגיד תודה על כך שאנחנו לא דובת הקוטב, אשר מעלה במהלך ההיריון  כ-181 ק"ג! לאחר ההיריון הממושך, וכאשר גוריה מגיחים לעולם, מתחילה דובת הקוטב במרוץ למציאת מזון, מכיוון שבמהלך ההיריון היא לא אכלה ועל כן איבדה 75% ממשקלה. לפחות היא יכולה להתנחם בכך שדובים שמאבדים משקל רב משילים מעליהם אך ורק שומן ורקמת השריר שלהם לא נפגעת.
במשך השנתיים הראשונות בחיי הגורים הקטנים, הם בלתי נפרדים מאימם המטפלת והדואגת, צמודים אליה ולומדים ממנה כיצד לצוד כלבי ים בזירה הקפואה של הקוטב הצפוני. אם היצע המזון נמוך, דובות הקוטב יכולות למנוע את קליטת העובר ברחמן ולספוג את העובר לגופן. נשמע כמו מדע בדיוני? זה בהחלט כך. באופן זה יכולות נקבות דובות הקוטב להתרבות באביב הבא, בתקווה שבשנה הבאה יהיו תנאי מזון טובים יותר.

את האם הבאה רובנו נשמח להחליף לתקופה, היות ויש לה כל כך הרבה שעות שינה! וגם במהלך תקופת הינקות וגידול צאצאיה היא לא מאבדת שינה וישנה כ-22 שעות ביום – כמעט 90% מחייה היא מבלה בשינה וזוהי אמא קואלה. גורי הקואלה נקראים גם Joey, (רוב גורי החיות האנדמיים לאוסטרליה נקראים כך גם). הג'ואי הקטנים עושים את דרכם מתעלת הלידה עד לכיס של אימם ללא עזרה, התינוק סומך על חושי הריח והמגע שכבר התפתחו אצלו ותחושת כיוון הטבועה בו. הם נולדים עיוורים, ללא אוזניים ופרווה, הם מבלים כחצי שנה בתוך הכיס של אמא קואלה אשר מצילה את המצב, ומסייעת להם לאט ובסובלנות להמשיך ולהתפתח בתוכה. הצואה של האם מהווה חלק חשוב מהתזונה של הקואלה הצעירה, ומאפשרת לו לעבור מחלב לאכילת עלי אקליפטוס .

מידה מדהימה של טיפול הורי והשקעה נוכל לראות אצל אמא תנינה. כדי לעזור לצאצאים הקטנים לשרוד, אמא תנינה שומרת לרוב על הביצים בזמן הדגירה, משחררת אותן מהקן לאחר בקיעתן, נושאות אותן בלסתותיה האימתניות להגנה ומלווה אותן לבטיחות היחסית של המים, שם תשמור עליהן לזמן מה. ברגע שהם במים, נוטים התנינים הצעירים להישאר קרובים לאימם ולהקים קבוצות חברתיות המציעים לצעירים הגנה מסוימת, עם זאת, אימם הגדולה והמאיימת היא שמספקת את מרבית ההגנה עליהם. כאשר הצעירים במצוקה הם משמיעים קריאות שנשמעות כמו רובי לייזר קטנים, מעוררות את תשומת לב האם, ומביאים אותה לעזרתם. מעט מאוד טורפים נועזים מספיק כדי לנסות לאכול בקלות את התנינים הקטנים כאשר אימם קרובה.

ציפורי הקלאו הן אולי הציפורים המלכותיות ביותר שנמצאות ביערות הטרופיים של יבשת אסיה, והן ידועות באסטרטגיות גאוניות ויוצאות דופן על מנת להגן על צאצאיהן.
הן משתמשות בחורי העצים הגבוהים כקנים שלהן, ביציותיהם הן מזון אהוב על לטאות וזוחלים נוספים, כך שכדי להילחם בטורפים אלו, ציפורי הקלאו מונעות מאויבים אלו את הכניסה לקנים שלהן עם איטום מיוחד מאוד – הצואה שלהן. אמא קלאו תישאר עם הצאצאים שלה במשך כל תקופת הדגירה (כחודשיים), תוך כדי התעלמות מכל כאב ורעב אשר היא חווה.