קדושה מול טומאה נוסח הודו

תערובת של מסורות, טקסים רוחניים, ארכיטקטורה ייחודית ונופים מגוונים – כל אלו ועוד הפכו את הודו ליעד מהפנט ומלא ניגודים המושך אליו המוני תיירים מדי שנה. אחד הניגודים הבולטים במדינה הוא היחס כלפי בעלי החיים שבה – ההודים מקדשים את הפרות, שכן לפי האמונה הפרה נחשבת ל"אם כל האלים", אך לעומת זאת, הפילים במדינה, הנחשבים קדושים גם הם, עוברים סדרה של התעללויות, ומשמשים בעיקר ככלי תחבורה עבור המקומיים והתיירים. אז למה פרה לא ופיל כן? היכן מגיע האיזון? קדושה מול טומאה נוסח הודו.

בעלי חיים שונים בדת ההינדית נחשבים לאלים והמאמינים סוגדים להם באין ספור דרכים.
המקדשים לדוגמה, מלאים בקופים, חולדות ובחיות נוספות הנחשבות לאלוהיות, והמקומיים אף דואגים להם למזון ולרווחה. המשמעות הסמלית של חלק מבעלי חיים אלו משולה לפעמים ככלי רכבו של האל (כמו הצבאים של סנטה לדוגמא) או כדמות האלוהית בעצמה. הפיל לדוגמה הוא כלי רכבם של האל אינדרה (אל המלחמה ומזג האוויר בדת ההינדית) ושל האל גאנש, אשר באופן אבסורדי הוא חצי פיל בעצמו. ואילו הפרות הן החיות הקדושות ביותר בהודו ושחיטתן ואכילתן אסורה בכל רחבי תת היבשת ההודית.

הקדושה
הפרות ההודיות זוכות ליחס של כבוד בכל רחבי המדינה; הן מתהלכות באין מפריע ברחובות הומי אדם, מקבלות תמיד זכות קדימה ואף זוכות למנחות ומתנות מהעוברים ושבים. אחת הסיבות לכך, על פי היסטוריון הודי היא: "עבור ההינדים, הפרה היא דבר יפיפה, עיניהן הגדולות, שלוותן, עורן הרך, כל אלו הופכים את הפרה לבעל חיים אהוב מאוד במדינה". המקומיים מתייחסים לפרה כ"אל בצורת חיה", הפרה אפילו קדושה יותר מדמותה של אמא בהקשר של הגשמת כל הצרכים לילדיה (ילדיה של הפרה הקדושה הם ההודים), ואף נחשבת כמתנת האלים לתושבי הודו. כאמור, הודו אוסרת על שחיטת הפרות, אף על פי שבשר הפרה נחשב זול יותר מעוף או דגים, שכן אינם זמינים במדינה באותה רמה. יתרה מכך, התקבלו דיווחים ברחבי הודו על לינץ' ורצח שהתבצע בגבר כבן 50, בעקבות שמועות בכפר על כך שמשפחתו אחסנה ואכלה בשר בקר בבית. משורות אלו, ניתן להסיק, כי בהודו רוכשים כבוד רב לבעלי החיים, אבל, ויש פה אבל גדול, המצב משתנה כשמצביעים על חיות אחרות, כמו הפיל ההודי לדוגמא, אשר נחשב גם הוא לאל בדת ההינדית.

הטומאה
גאנש הוא אל החוכמה והידע בהינדואיזם ואחראי גם על רווחה, שגשוג והצלחה בעבודה. האל גאנש מתואר כאיש שמן, בעל ראש של פיל וחט אחד שלם. הפיל ההודי הוא תת מין הגדול ביותר של פיל אסיאתי והוא בעל חיים פראי אשר נועד לחיות בטבע. הוא נחשב על ידי הודים רבים כהתגלמותו של האל גנאש ותופס מקום של כבוד במיוחד במדינת "קרלה" (מדינה בדרום מערב הודו), אשר מהווה בית למאות פילים המצויים בשבי. בעונת הפסטיבלים, מאלצים תושבי המקום את הפילים לשאת על גבם מאות תיירים מדי יום ולשמש כמעין תפאורה בעוד הם מקושטים בצבעים ואביזרים מגוחכים. טקסים צבעוניים אלו ייחודיים להודו ומושכים אליה אלפי תיירים מידי שנה, אך מאחורי הקלעים של הטקס הצבעוני והמרשים מסתתרת תרבות אכזרית ובלתי נתפסת.

את הפילים במקור לכדו ההודים מבית הגידול הטבעי שלהם והפכו אותם לסוג של פיל מבוית החי במקדשים, שם סובלים הפילים מיחס ברברי והזנחה. חשוב לציין שוב, שפיל הוא בעל חיים פראי ועל מנת לגרום לבעל החיים המדהים הזה להיות סוג של עבד צייתן, אשר לוקח על גבו בני אדם, נדרש תהליך ארוך ואכזרי הנועד לשבור את רוחו ונפשו של הפיל. תהליך זה קורה בדרך כלל בגיל צעיר מאוד, כשהפילים עוד גורים קטנים, אז נלקח הפיל הקטן מאמו ומורחק מכל שאר להקתו (שעברו תהליך דומה), הוא מוחזק בשלשלאות ברזל בתנאי שבי נוראיים למשך תקופה ארוכה, בה ה"מטפלים" נוהגים להכות את הפיל, לטפס על גבו בכח, לפצוע אותו עם כלים חדים, לחנך אותו שעליו לשמש ככלי תחבורה ותו לא, בעוד הפיל צורח מסבל, ואמו חסרת האונים שומעת את זעקתו מהכלוב הסמוך. כל התהליך בעצם שובר את הנפש של הפיל הקטן, והוא לומד לפחד מבני האדם, לציית, להרכיב תיירים, לשמש כבובת ראווה בטקסים, ומה לא. החלק העצוב הוא, שגם אחרי תהליך נורא זה, לא מסתיימים תלאות הפילים וגם במהלך החזקתם בשבי הם עוברים הזנחה והתעללות.

אחת מכתבות השטח של נשיונל ג'אוגרפיק שנולדה במדינת קרלה, בה מתרחשים הטקסים, חזרה למקום הולדתה, וערכה מחקר על חיי הפילים בעיר. "הייתי עדה לכמה מהפילים העצובים ביותר שראיתי בימי. לרובם היו פצעים מדממים ולחלקם גידולים מאסיביים" אמרה. "השרשראות שלהם היו כ"כ חונקות והדוקות סביב כפות רגליהם, עד שהם אפילו לא הצליחו להניח את רגליהן כראוי על האדמה".
הפילים המסכנים נאלצים לסחוב משקל רב תחת השמש הקופחת, בעוד הם עטויים לבוש ססגוני ומאופרים, וכל זה בזמן שהתיירים והמקומיים רוקדים ושרים. אם כך עולה השאלה, מדוע נאסר על שחיטת פרות והן זוכות ליחס של כבוד בהודו, בעוד שהפילים המסכנים עוברים מידי יום מסכת של התעללות והזנחה? המבקרים בהודו חייבים לדעת שהדת ההינדית אכן קסומה ומרתקת, אך גם בדת זו מסתתרים צדדים אפלים שיש להוקיע ולא לקחת חלק בטקסים ואטרקציות מסוג זה. לא רק בהודו המצב עגום עבור הפילים, גם מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה כמו תאילנד, לאוס וקמבודיה מכריחות את הפילים שלהן לשאת על גבם תיירים וגם שם הפילים עוברים תהליכים דומים.
אנו חייבים לשנות גישה ביחסנו לבעלי חיים מופלאים אלו ולבעלי חיים רבים אחרים, עלינו ללמוד לחיות בשלום עם הענקים העדינים ועם הטבע הסובב אותנו, לפני שכבר יהיה מאוחר מידי..