https://my-trip.co.il/wp-content/uploads/2016/10/קוף-קולובוס-זנזיברי-על-עץ-מביט-למצלמה-בזנזיבר.jpg
330
543
tuti
/wp-content/themes/enfold/images/logo.png
tuti2013-10-01 00:59:562026-10-26 18:01:38חנוכה בטנזנזיבר 4X4בינגו ספארי או מסע של פעם בחיים? האמת על הצ’ק-ליסט של אפריקה
המרדף אחרי ה”ביג 5″ – חמשת החיות הכי מסוכנות לצייד בסוואנה – הפך עם השנים לבינגו תיירותי שחוק. אחרי יומיים של צילום לביאות מנמנמות בצל השיטה, המטייל מבין בעצמו כי העוצמה האמיתית של מזרח אפריקה אינה נמצאת בשמורות מגודרות, אלא במפגש עם השבטים אשר חולקים עם הטורפים את אותה אדמה אלפי שנים
מאת: My Trip
עבור רוב האנשים שמגיעים לספארי באפריקה בפעם הראשונה, המונח “ביג 5” נשמע כמו דירוג תמים של חמש החיות הגדולות ביבשת. אלא שהאמת ההיסטורית מרתקת הרבה יותר: הביטוי הוטבע במאה ה-19 על ידי ציידים קולוניאליים, והוא הגדיר את חמש החיות שהכי קשה ומסוכן לצוד רגלית בסוואנה – אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו אפריקאי. הן לא נבחרו בגלל גודלן, אלא בגלל העוצמה, התחכום והאופי הבלתי צפוי שלהן.
עם השנים, עולם התיירות אימץ את המושג והפך אותו למעין רשימת סימון. לא מעט מטיילים מוצאים את עצמם שועטים מנקודה לנקודה רק כדי לסמן וי ביומן: ראינו פיל, תפסנו אריה, עכשיו נשאר רק לחפש נמר על העץ. המפגש עם בעלי החיים האלה בסביבתם הטבעית הוא אכן חוויה עוצמתית ומרגשת, כזו שמחסירה פעימה בכל יום מחדש – אבל כשמתמקדים אך ורק במרדף אחרי התמונה הבאה, קל לשכוח שהסוואנה היא לא שמורה ריקה מאדם.
במזרח אפריקה, הטבע הפראי והאדם שזורים זה בזה כבר אלפי שנים, ואחד פשוט לא יכול להתקיים בלי השני. כדי להבין באמת את המרחבים העצומים של טנזניה, אי אפשר להסתפק רק בצפייה בבעלי החיים; התמונה הופכת לשלמה רק כשפוגשים גם את האנשים שחולקים איתם את אותה אדמה, מכירים כל עקבה בשטח וחיים לפי קצב העונות. המפגש עם השבטים המקומיים הוא לא תוספת צדדית לטיול, אלא החצי השני של הסיפור – זה שמעניק לספארי עומק, הקשר ונשמה.
10,000 שנה לאחור: להיכנס אל תוך שפת הנקישות
העוצמה האמיתית של מסע גיאוגרפי בטנזניה מתחילה ברגע שבו חורגים מהמסלולים של רשות השמורות ונכנסים אל המרחבים שקפאו בזמן. המקום שבו התובנה הזו מכה בעוצמה הגדולה ביותר הוא אזור ימת אייסי, ביתם של בני שבט ההדזבה.
ההדזבה הם מאחרוני שבטי הציידים-לקטים שנותרו על פני כדור הארץ – אוכלוסייה קטנה של כ-1,000 נפשות בלבד שעדיין חיה בדיוק כפי שחיו בני האדם לפני המהפכה החקלאית. אין להם בתים קבועים, אין להם משקי חי, הם אינם זורעים או קוצרים, והקונספט של צבירת רכוש או בעלות על אדמה פשוט אינו קיים בשפתם. מה שהם צדים בבוקר באמצעות קשתות עץ וחיצים שגולפו ביד – זה מה שיסייע להם לשרוד. מה שלא נאסף מהאדמה כשורשים, פקעות או דבש בר מצמרות העצים, יישאר לטבע.
המפגש עם השבט הוא טלטלה תפיסתית שקטה. התקשורת שלהם מתנהלת בשפת נקישות ייחודית, המשלבת צלילי מציצה ונקישה גרוניים, מה שמאפשר להם לתקשר בסבך השיחים מבלי להבריח את הטרף. לשבת לצידם כשהם מדליקים אש תוך שניות מחיכוך של שני ענפי עץ יבשים, להביט באופן שבו הם קוראים כל עקבה באדמה וכל תנועת ציפור בשמיים – זו אינה הצגה שנבנתה לתיירים, אלא תזכורת בלתי אמצעית לשורשים המשותפים של כולנו, במרחק נגיעה מקצב החיים המודרני המטורף.
במרחק קצר מהם חיים בני שבט הדטוגה, רועי צאן וחרשי ברזל מיומנים שמתיכים גרוטאות מתכת על גבי גחלים לוחשות ומייצרים מהן ראשי חיצים ותכשיטים מסורתיים. המעבר בתוך שעה אחת בין תרבות של ציידים פרה-היסטוריים לבין שבט שנמצא בעיצומה של תקופת הברזל מעניק שיעור אנתרופולוגי חי, ששום ספר או סדרה דוקומנטרית לא יכולים לספק.
האנשים של הסוואנה: הצצה לחיי המסאי ולפסיפס התרבויות של טנזניה
השבט המוכר ביותר במזרח אפריקה הוא ללא ספק המסאי. הגברים הגבוהים עטויי הבדים האדומים, שצועדים עם עדרי הבקר בלב אותם מרחבים שבהם האריות צדים, הפכו כבר מזמן לסמל של היבשת כולה. המפגש איתם הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה בצפון טנזניה – וגם אם התיירות הפכה מזמן לחלק משגרת יומם, הביקור אצלם עדיין מספק הצצה מרתקת לעולם אחר.
הכניסה לכפר מסאי מסורתי, המכונה בומה, מאפשרת לראות מקרוב אורח חיים שקשה לדמיין במערב: בקתות נמוכות הבנויות מבוץ וגללי בקר, ריקוד הקפיצות המפורסם של הלוחמים, והקשר העמוק שבין אנשי השבט לעדרים שלהם. מעבר לצבעוניות ולטקסים, המפגש הזה חושף את המורכבות של קהילת רועים שנמצאת בתפר שבין עולמות – ומנסה לשמר מסורת עתיקה מול שינויי אקלים, חדירת סמארטפונים ודרישות החינוך המודרני.
העושר התרבותי הזה ממשיך בנווה המדבר החקלאי של כפר מטו ווה מבו, מקום מפגש ייחודי שבו מתגוררים נציגים מעשרות קבוצות אתניות שונות מכל רחבי טנזניה. שם רואים כיצד חקלאי שבט הצ’אגה מפתחים טרסות מתוחכמות ומטעי קפה במורדות ההרים, ופוגשים את אמני שבט המקונדה המוכרים בזכות פסלי עץ ההובנה המורכבים שלהם – עדות חיה לכוחה של מדינה שהצליחה לחבר מעל מאה שפות ותרבויות בשלום.
מסע עומק לא פולשני
ההבדל בין ספארי שגרתי למסע גיאוגרפי אמיתי טמון באתיקה של השטח. כשיוצאים מהשמורות המוכרות ונכנסים אל קהילות מבודדות, הנוכחות שלנו כאורחים מערביים חייבת להיות רגישה, מדודה ומכבדת.
התפיסה שמובילה אותנו ב-My Trip בכל יציאה לשטח מבוססת על עקרונות ברורים שמבדילים בין מסחרה לבין משלחת: אנחנו נכנסים תמיד בקבוצות קטנות ואינטימיות שאינן משתלטות על המרחב, עובדים אך ורק עם גששים ומדריכים בני המקום שמקבלים שכר הוגן, ודואגים שחלק מעלויות המסע יחזור ישירות לקהילה – בתמיכה בבתי ספר כפריים, במרפאות ובאספקת מים נקייה. אנחנו לא באים להציץ על אנשים מאחורי שמשות הג’יפ, אלא לפגוש אותם לשיחה כנה בגובה העיניים.
כשחיות הבר של הסרנגטי ומכתש נגורונגורו פוגשות את התרבויות העתיקות של ימת אייסי, הספארי הופך ממרדף צילום לחוויה אנושית טוטאלית. אריה שואג בשקיעה זה מחזה עוצר נשימה; אבל שיחה שקטה עם צייד הדזבה שמביט אל אותם כוכבים בדיוק כפי שעשו אבותיו לפני אלפי שנים – זה הרגע שנשאר לכל החיים.
לתוכניות המסע המעמיקות ולמועדי היציאה הבאים שלנו לטנזניה









