הכי דרומה שאפשר – אל ארץ האש ואושוויה

הכל התחיל בשיחת טלפון מבתו שטיילה בדרום אמריקה, ונגמר בכך שעלה על מטוס אל קצה העולם – אל דרום אמריקה הדרומית – אל פטגוניה. גיגי לוין, איש ההדרכה והתוכן שלנו, לוקח אותנו למסע נוסף בלי לקום מהכיסא, והפעם אל חבל ארץ אחד היפים בעולם – פטגוניה, המתפרש על שטח עצום בין ארגנטינה וצ'ילה שבדרום אמריקה. שבו בנחת וצאו להרפתקה בקצה העולם.

הכול התחיל בשיחת טלפון שגרתית מבתי שטיילה בדרום אמריקה: "אבא, אני בבואנוס איירס – החלטתי להמשיך לפטגוניה וארץ האש; אתה בא?". טיול לקצה העולם דורש הכנה מדוקדקת ולו רק בגלל השטח העצום, תנאי העבירות ואמצעי התחבורה אבל הפעם, עקב קוצר הזמן, אני חייב לסמוך על חוש ההרפתקנות שלה ועל הניסיון שלי. חמישה ימים אחר כך ואני על הטיסה האינסופית מישראל למדריד, סנטאיגו דה צ'ילי, העיר קונספשיין ואח"כ לטמוקו שבאזור העיירה פוקון. לפנינו כ 5,000 ק"מ של נסיעה דרומה באחד מהאזורים היפים והמבודדים ביותר בעולם – אל דרום אמריקה הדרומית – אל פטגוניה;

ארץ בעלי הרגליים הענקיות

פטגוניה שוכנת בדרום ארגנטינה, דרומית למישורי הפאמפאס, המופרדים ממנה על ידי נהר הריו קולורדו. פטגוניה כוללת את המחוזות ריו נגרו (Rio Negro), צ'ובוט (Chubut), נאוקן (Neuquen), סנטה קרוס (Santa Cruz) וטיירה דל פוגו – (Tierra del Fuego), היא ארץ האש. בגבולה עם צ'ילה מתנשאים הרי האנדים, שבחלקם הדרומי נמצאים כמה מהקרחונים הגדולים ביותר בחצי הדרומי של כדור הארץ. שאר שטחה צחיח ברובו – אבל מרתק. מה מקור השם המוזר פטגוניה? PATA בספרדית משמעותה כף רגל; הספרדים שהגיעו לכאן מצאו טביעות רגליים ענקיות שהיו שייכות לאינדיאנים המקומיים שנעלו נעליים מיוחדות שהגדילו מאד את טביעת רגלם; מכאן מקור השם פטגוניה – "ארץ בעלי הרגליים הענקיות". לא פה הזמן והמקום להתעכב על הדרך הנהדרת (שאורכת כארבעה שבועות) אל עבר ארץ האש – דרך אזור האגמים של סן מרטין וברילוצ'ה, הדרך המפורסמת של "הקארטרה אוסטרל" ("הדרך הדרומית"), הפארק הידוע "פיץ רוי", פארק "טורס דל פיינה", אזור הקרחונים של קאלאפטה ועוד – אנחנו ממוקדים במשימה העיקרית להגיע אל אזור פונטה ארנס ומשם לחצות במעבורת אל ארץ האש – האי הגדול הנחלק בין ארגנטינה וצ'ילי.

אל סוף העולם

ארץ האש הנו ארכיפלגו, שהמקומיים נוהגים לכנותו "סוף העולם", כאמור האזור ממוקם בחלקה הדרומי ביותר של ארגנטינה, מצידו הדרומי של מיצרי מגלן, ושייך דווקא ברובו הגדול לצ'ילה. קבוצת איים זו היא בעצם חלקת היבשת הדרומית ביותר בעולם פרט ליבשת אנטרקטיקה. בשל תנאי האקלים הקשים ששוררים בו ומיקומו המרוחק כל כך, היה זה בין המקומות האחרונים ביבשת שהגיעה אליו התרבות האירופאית. פונטה ארנס הנמצאת בצ'ילי היא בעצם העיר הגדולה האחרונה לפני "סוף העולם". אנו מצטיידים באוכל ובדלק ונוסעים כ 100 ק"מ לאורך החוף הצפוני של מיצר מגלן עד לכפר הקטן פונטה דלגדה; אין שם בעצם כלום וזהו רק שמו של המעגן שבו חוצות המעבורות אל ארץ האש. בסך הכול עשרים דקות של הפלגה אבל מטבעה של התעלה שהיא בדרך כלל סוערת ובעלת גלים גבוהים. היום כנראה יותר מתמיד והמעבורת הקטנה חורקת ומטלטלת מצד לצד כמו קופסת גפרורים.

העיר הדרומית ביותר בעולם

הגענו; קרקע מוצקה; איזו הקלה; ממשיכים בנסיעה דרומה ולפנינו עוד כ 300 ק"מ (עניין של מה בכך בפטגוניה) בדרכי עפר וכבישים משובשים אל עבר החלק הדרומי והעיר אושוויה. הדרכים מעלות בחלקים רבים אבק כבד והמשאיות הרבות החולפות מידי פעם על פנינו מוסיפות את שלהן. מעט בעלי החיים שראינו לצידי הדרכים בחלקים הצפוניים יותר כגון ציפורי נאנדו, קונדור ואפילו גוואנקו, בן דודה הקרוב של הלאמה, נעלמו לחלוטין ואנחנו במדבר קור אמיתי – רק ללא קרח. בחוץ רוח עזה שמטלטלת את הרכב הקטן מצד לצד. את הפסקת הצהרים אנו עושים בתוך הרכב – לא ניתן לעמוד ברוח העזה יותר מדקה או שתיים. לאחר כשלוש שעות נסיעה אנו חולפים על פני אגם פגננו ונכנסים למעבר הרים צר ויפה המטפס מעלה מעלה לגובה של מעל ל 1,000 מטר. הנוף והצמחייה משתנים באחת והופכים לירוקים ונעימים; גם הרוח מפסיקה ליבב ואפשר לפתוח את החלון ולנשום אויר פסגות. עוד כמה סיבובים חדים ואושוויה נגלית לעיננו הרחק למטה – על שפת הים. עשינו זאת. בכבוד רב נושאת עיר זו את הכינוי "העיר הדרומית ביותר בעולם", כך לפחות גורסים הארגנטינאים. הצ'יליאנים, שכניהם ממערב, משוכנעים שדווקא לפוארטו וויליאמס מגיע התואר הזה, מה שאגב אולי נכון. אלא שפוארטו וויליאמס היא לא עיר אלא בסיס של הצי הצ'יליאני, מה שמוציא אותה קצת מהחשבון, לפחות לפי קנה מידה ארגנטינאי והיות ולא בקרנו בפוארטו וויליאמס אנחנו מסכימים איתם. שלט כניסה גדול בפרברי העיר מברך אותנו על ההגעה לעיר הדרומית ביותר בעולם. שיהיה ברור לכולם! העיר שבה גרים כ-60 אלף תושבים פרושה תחת רכס הרים מושלגים ומרהיבים. מולה המים האפורים של תעלת ביגל, המובילה לאוקיאנוס האטלנטי בואכה הקוטב הדרומי. יש בעיר גם נמל תיירותי ועל הגבעה ממול – שדה התעופה. מרכזה של העיר מסתכם בשני רחובות ססגוניים שנמתחים מול קו המים. המלונות קטנים וידידותיים (ויש גם הרבה מאד חדרים להשכרה בעיר), הרחובות הומים בתי קפה ומסעדות, וכל השירותים החיוניים נמצאים בהישג יד: בנק, סניף דואר, תחנות אינטרנט ובתי מרקחת. אבל המקום הטוב ביותר להיקלע אליו כשמגיעים לעיר הוא דווקא תחנת המידע לתיירים. המקום מופעל על ידי צוותים צעירים ונמרצים שבידיהם תשובות לכל פעילות שתרצו לעשות בעיר או בסביבתה.

ממושבת עונשין ליעד תיירותי נחשק

ההיסטוריה יודעת לספר כי האזור הקר וסחוף הרוחות של דרום ארץ האש הפחיד אפילו את יורדי הים הוותיקים שחששו לעבור בו ורק בתחילת המאה ה-19 התחילו להגיע לאזור מתיישבים אירופים, שהביאו להיעלמות מהירה של השבטים במקום. בניגוד לחלקים אחרים בדרום אמריקה, הם לא עשו זאת בדרכים אלימות "ומקובלות" אלא, למרבה האירוניה, "ייבאו" מחלות שלא היו מוכרות לילידים ושגרמו בסופו של דבר למותם. אבל גם אחרי הגעת המתיישבים הראשונים לא הופך האזור לאטרקציה. להפך. אושוויה, כיום עיירת קיט יפהפייה, נוסדה בכלל כמושבת עונשין ועד 1947 הגלתה לכאן ממשלת ארגנטינה אסירים שונים. בהמשך היא הפכה לבסיס ימי חשוב ורק שנים אחר כך ליעד תיירותי חשוב אף יותר. על ההיסטוריה של המקום אפשר ללמוד ולהתרשם במוזיאון "סוף העולם", הממוקם על שפת המים. זהו מוזיאון קטן ומיושן מאוד, אבל בהחלט שווה ביקור. עיקר המוצגים הם תמונות ומסמכים המעידים על השבטים שחיו פה לפני הכיבוש האירופי ועל המתיישבים המערביים הראשונים (ברובם מיסיונרים), פריטים שנסחפו לחוף מספינות שטבעו באזור ותצוגות בנושא טבע וסביבה. סביב העיר חולשות פסגות לבנות ומחורצות, אשר מתנשאות מגובה פני הים לגובה 1,500 מטר, וזהו המקום היחידי בעולם אשר ניתן לגלוש מפסגות ההרים המושלגות שסביבו, תוך צפייה באוקיינוס (בעונת החורף כמובן). בשל מיקומה הכול כך ייחודי, אושוויה מהווה תחנת יציאה לספינות ויאכטות בדרכן לטיול באנטרקטיקה, ספינות המבקשות להצטייד בפעם האחרונה לפני ההפלגה לארץ הקרח הדרומית. להרפתקנים שבינינו שרוצים להגיע לאנטארקטיקה, ישנן מספר סוכנויות תיירות שמציעות הפלגה מסוג זה, אולם המחיר גבוה יחסית ועומד על לפחות אלפיים דולר. מן העיר עצמה ניתן לצאת אל הפארק הלאומי של ארץ האש, ניתן להפליג לסיור בתעלת ביגל, ולאיים הקטנים שבהם ניתן לראות בין השאר כלבי ים. כמו כן ניתן לעלות לתצפית יפיפייה על העיר מאזור קרחון מרטיאל.

שמורת ארץ האש

את הטבע עצמו תוכלו לפגוש בשמורת "ארץ האש", שהכניסה אליה נמצאת 12 ק"מ ממערב לעיר. השמורה נחשבת לגן עדן למסלולי הליכה, מקצרצרים המאפשרים גישה גם לנכים ועד לארוכים ולקשים בהרבה, שנמשכים בין כמה שעות לכמה ימים. השמורה כוללת הרים, אגמים, נהרות, ואדיות והרבה טבע. שועלים וגואנקו קצת קשה לתפוס כאן, אבל בעלי כנף מקיפים אותך מכל עבר. השמורה ידועה גם בכמות הרבה של יונקי הביוור, אותם בוני סכרים קטנים אשר הובאו למקום מקנדה ונקלטו מעבר למשוער. במקום נמצא גם קצהו הדרומי של RN 3, הכביש הדרומי המהיר בעולם (רק 3,242 ק"מ מבואנוס איירס….). 18 ק"מ ממערב לאושוויה, בסופו של הכביש "ruta 3", סמוך לתעלת ביגל (Beagle) נמצא הפארק הלאומי טיירה דל פואגו. בפארק תמצאו נופים מרהיבים של נהרות, אגמים, יערות וקרחונים, וחיות ייחודיות כמו הגואנאקו, קונדורים ואלבטרוס שחור הגבה. בפארק ישנם מספר מסלולים, ארוכים כמו גם קצרים, המומלץ ביותר הוא המסלול לפסגה שבו נקודת תצפית מרהיבה ביופייה שממנה ניתן לראות את תעלת ביגל ושרשרת הרי ארץ האש.

תעלת ביגל – שייט בין אריות ים, קורמורנים ופינגווינים מסוג מגלן

שיט לאורך תעלת ביגל ניתן לרכוש ערב קודם בדוכנים שעל החוף או במשרדי הנסיעות הפזורים במרכז העיר. אנחנו בחרנו בשיט המקיף שיוצא פעמיים בשבוע ואורך כעשר שעות; השיט חושף עולם טבע מופלא ששווה כל ביקור. על האיים הקטנטנים שבמרכז התעלה שוכנות מושבות אריות ים וקורמוראנים, ובשקט בשקט מתקרבת הספינה לאיים ונותנות לנו להציץ אל חייהם. לדעתי, גולת הכותרת של השייט היא הגעה למושבה הגדולה של הפינגווינים המגיעים לאזור. המין הנפוץ כאן הוא מסוג "מגלן" (על שם מגלה הארצות הנודע, שהיה גם הראשון שדווח לעולם על הפינגווינים), פרט לו מגיעות לכאן מנובמבר גם להקות של פינגווינים מאנטארקטיקה. חוויה מקסימה.

אז איך אומרים – האחרון שעוזב "שיכבה את האור"? בנמל התעופה של אוושויה, העיר הדרומית בעולם, זו לא בדיחה. לפני שהמראנו עוד הצטיידנו בלשכת התיירות בחותמת דרכון מיוחדת מקצה העולם; חמש דקות אחרי שהמטוס שלנו עוזב את המקום בהמראה תלולה ומרהיבה מכבים את האורות ונועלים את הדלתות. עד לטיסה הבאה. הכי דרומה שאפשר – סוף העולם.

* גיורא לוין – מוסמך לגיאוגרפיה ואנתרופולוגיה; מדריך טיולים בחו"ל. טייל והדריך בדרום אמריקה ופטגוניה עשרות פעמים.