חמשת האתרים שאסור לפספס ברואנדה

רואנדה היא מדינה בה הירוק ירוק מאוד, המפלים מרשימים ומזמינים, הארכיטקטורה מעניינת ורבת שנים, השמורות פראיות ומהפנטות, בעלי החיים נדירים ומהפנטים והכי חשוב- אנשים ידידותיים, דוברי אנגלית לרוב. בואו להכיר את חמשת האתרים שאסור לכם לפספס באחת המדינות היפות בעולם- רואנדה.

רואנדה, הממוקמת במרכז אפריקה ומכונה גם "ארץ אלף הגבעות", היא מדינה קטנה ירוקה ונפלאה, עשירה ביערות טרופיים, נופים וולקניים ואגמים צלולים, המהווה מוקד משיכה לשלל מטיילים מכל העולם. רואנדה הקטנה טומנת בחובה הרבה דברים "גדולים מהחיים"- גבעות ירוקות והרי געש מרהיבים, כמחצית מאוכלוסיית העולם של גורילות ההרים הנדירות אשר קוראות ליערות רואנדה בית, ומגוון עשיר של בעלי חיים פראיים כמו אריות ונמרים, ג'ירפות, קרנפים ופילים. רואנדה גובלת עם אוגנדה מצפון, עם טנזניה ממזרח, בורונדי מדרום, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממערב. בירתה היא קיגלי והיא גם אחת הערים המפותחות והנקיות ביותר באפריקה כולה. רואנדה, שעד לא מזמן נחשבה למדינה מסוכנת, אלימה ולא בטוחה, היא כיום אחת המדינות השלוות והיפות ביותר שתוכלו לטייל בהן בעולם כולו. אם אתם מתכננים טיול לרואנדה הקסומה, בואו להכיר את חמשת האתרים שפשוט אסור לכם לפספס בטיול הבא שלכם!

אגם קיבו Kivu

במערבה של מדינת רואנדה הקטנה מסתתר לו אחד מאוצרות הטבע היפים ביותר ביבשת אפריקה. אגם קיבו המופלא טומן בחובו נופים של הרים ירוקים ומופלאים למרגלות האגם בעלי מים בצבעי כחול-ברקת עמוקים, המשתרעים על של 2,700 קמ"ר. זהו האגם הגדול ביותר ברואנדה, והשישי בגודלו באפריקה כולה. אגם קיבו (או אגם קיוו) ממוקם במערב מדינת רואנדה בגובה של כ-1460 מטר מעל פני הים ושוכן על גבולה של המדינה עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, כ58% משטח האגם שוכן בטריטוריה של קונגו, בעוד השאר נמצא ברואנדה. פני השטח של האגם משתרעים על פני 2370 קמ"ר ובנפח כולל של כ-560 קמ"ר. העומק המרבי באגם הוא 485 מטר. שפכו הדרומי של האגם נשפך אל נהר הרוזיזי שממשיך בזרימתו דרומה, עד אשר נשפך אל ימת טנגניקה הגדולה. האגם נחשב למערכת אקולוגית ימית ייחודית מכמה בחינות. האגם עשיר בחומר וולקני, מה שמקנה לו תופעה ייחודית של התפרצות מימית, אשר קורת אחת לאלף שנים בערך וכתוצאה מכך גורמת לתופעה של התפרצות גזים רעילה. עם זאת במימיו העמוקים קיימים כמויות גדולות של גזי מתאן מומסים המשמשים לאחר פיתוח כמקור אנרגיה מצוין. למרות הגזים שהוא פולט, האגם משמש כבית למספר קטן של דגים ואף מספר קטן של זוחלים, עופות, וצמחייה עשירה וייחודית. בסביבת האגם חייה קהילה תוססת של כ-2 מיליון איש החיים תחת האיום של התפרצות הגזים הרעילים. אחת הערים הגדולות באזור נקראת רובאבו, אשר בעבר נקראה Gisenyi – מדובר בעיר גדולה בקצה הצפוני של אגם קיבו, כשעת נסיעה מהפארק הלאומי של וולקנוס, וידועה כמקום המושלם למנוחה ורגיעה אחרי טרק הגורילות העוצמתי. קו החוף של רובאבו מלא באחוזות ישנות וגדולות, מלונות וברים מודרניים ואגם אותנטיים, אתם חלקם תמצאו ממש על שפת האגם, המקום המושלם ליהנות מקוקטייל מקומי טוב על רקע שקיעה באגם קיבו המופלא. מחוז קרונגי, הנמצא ממש באמצע הדרך של האגם ידוע גם הוא כאתר נופש פופולארי על שפת האגם, עם נוף מהפנט וגבעות מכוסות עצי אורן ואקליפטוסים המשמשים כרקע לאגם הנוצץ. המחוז כולל מספר כפרים ועיירות השוכנים על שפת האגם. עם צאת השחר או בשעות הדמדומים, תוכלו לשמוע את שירם של הדייגים המקומיים בעודם יוצאים או חוזרים על פני המים וחותרים יחד ליעד. אחד המסלולים המדהימים והמיוחדים באגם קיבו וברואנדה בכלל, הוא מסלול ה- Congo Nile Trail מדובר במסלול הליכה אותו ניתן לעשות גם באופניים, המעניק למטיילים בו נופים עוצרי נשימה, תחושה מרוחקת ושקטה, ועם כל זאת נגישות ונוחות למטיילים. המסלול עובר לאורכו של אגם קיוו עם נוף מרהיב לעבר האגם, האיים וקונגו השכנה. את המסלול ניתן לעשות החל מיום אחד ועד ל-10 ימים המשלימים את כל קטעי המסלול היפים. כמו כן, ניתן לבצע חלק מהמסלול בהליכה, חלק באופניים, חלק בקיאקים, וחלק אף בנסיעה. הדרך עוברת דרך כפרים אותנטיים, בתי ספר, כנסיות ומקומיים הנהנים להתלוות לחלק מהדרך. המטיילים זוכים לעצור להכיר את המקומיים, לשוחח ולהצטלם עמם והכל בתוך עושר טרופי ירוק מצדו האחד של המסלול ודרך עפר אדומה מצדו השני. ניתן לבצע את המסלול בעזרתו של מדריך, אך ניתן לבצע זאת גם באופן עצמאי ללא חשש מפני סכנות ביטחוניות. במהלך המסלול תוכלו למצוא בכפרים הפזורים בתי מלון קטנים וחדרי הארחה אשר בהם תוכלו לנוח עד ליום המחרת.

עיר הבירה קיגאלי

יושבת על עמקים ורכסי הרים, עיר הבירה של רואנדה קיגאלי מלאת שדות ירוקים, רחובות שוקקים ושווקים תוססים, עד שלרגע תוכלו להתבלבל שאתם נמצאים ביבשת אחרת. קיגאלי היא ללא ספק אחת מערי הבירה היפות, הנקיות והבטוחות ביותר באפריקה כולה. למרות העבר הכואב שלה, והזוועות שהתרחשו פה ברח העם הרואנדי בשנת 1994, קיגאלי הייתה מרכז ההתחדשות של האומה הרואנדית, שם ניסו לקום מאותה תקופה, ובהחלט הצליחו. הלידה החדשה של עיר הבירה, הפכה אותה לאחת הערים המתקדמות ביותר באפריקה, כולל גורדי שחקים, מלונות בינלאומיים מסעדות מצויינות ושלל אתרים נוספים. מעטים הם האנשים שעוזבים את קיגאלי מבלי להתרשם מעיר הבירה המרשימה הזו. בנוסף, קיגאלי יושבת ממש במרכזה של רואנדה, מה שהופך אותה לבסיס נהדר ממנה נוח לצאת לטיולים בכל שאר האזורים. בקיגאלי ממוקם גם שדה התעופה הבינלאומי של המדינה והיא משמשת כשער הכניסה לרואנדה. קיגאלי ממוקמת בגובה של 1500 מטר מעל פני הים, ומקבלת ממוצע משקעים של 950 מ"מ בשנה, כששיא המשקעים הוא בחודש אפריל והמינימום בחודשים יוני-אוגוסט. דצמבר עד פברואר הינם חודשי האביב בהם כל הטבע פורח, אך הגשמים עדיין עלולים להופיע מידי פעם.

שמורת יער נונגווי

אחד מיערות הגשם האחרונים שנותרו במזרח אפריקה, שמורת יער נונגווי היא ללא ספק אתר חובה למבקרים ברואנדה. השמורה היא אחת מיערות הגשם העתיקים ביותר ביבשת כולה והיא עשירה במגוון ביולוגי מדהים ועצום. נונגווי שוכנת על רכס הררי וכוללת אוכלוסייה של שימפנזים מצויים וכ-12 מינים נוספים של פרימטים, כל זאת בעודכם מטיילים בין גשרים תלויים בגובה רב, וצופים בבעלי החיים המופלאים החיים על צמרות העצים. יער הגשם נונגווי ממוקם בדרום-מערב רואנדה, בצמוד לגבולה הדרומי עם בורונדי ובצמוד לפארק הלאומי קיבירה ובמרחק נסיעה קצר מאגם קיבו. היער משתרע על פני כ1,015 קמ"ר והוא ככל הנראה אחד היערות השמורים ביותר במרכז אפריקה. השמורה הוקמה בשנת 2004 וחולשת על פני שטח עצום של יערות במבוק, עשבים, צמחיות, עצים וביצות. בתוך הפארק נמצא גם הר ביגוגו המרשים ממנו נפרש נוף מרהיב על כל האזור. העיירה הקרובה ביותר לשמורה היא ציאנגוגו המרוחקת כ-54 ק"מ מערבה מהשמורה. ביער חיים מגוון רחב של מיני בעלי חיים, מה שהופך אותו לאחת השמורות החשובות לשימור באפריקה. היער מכיל כאמור כ-13 מיני פרימטים כגון שימפנז מצוי, קולובוס שחור-לבן, קופי הרים, גנון זהוב, ועוד. בנוסף, חיים בפארק כ275 מיני ציפורים, 1068 מיני צמחים, 85 יונקים, 32 דו-חיים ו-38 זוחלים. רבים ממיני בעלי חיים אלו חיים רק ביערות הגשם של מרכז אפריקה ולא ניתן למצוא אותם באף מקום אחר בעולם. לשמורה נוספו לאחרונה גשרים תלויים המוסיפים ריגוש ועוצמה לחוויית הביקור בה. הגשרים תלויים בגובה רב על צמרות העצים ויוצרים מסלול קאנופי מרהיב המקנה למטיילים מבט ישיר לעבר הקופים הציפורים ובעלי החיים השונים החיים על צמרות העצים. הגשרים מעניקים גם נוף עוצר נשימה בעזרתו ניתן להתרשם מעוצמתו וגודלו של היער כולו. טיולי מעקב ותצפית אחר הקופים הנדירים נמצאים בראש רשימת האטרקציות האהובות בפארק, אך גם צפרות תהיה פעילות נהדרת, למעשה היער הוא אחד המקומות הטובים בעולם לחובבי צפרות. היונקים השונים החיים ביער הינם חתולי סרוואל, נמיות, לוטרות, ואפילו כמה נמרים מעטים.

הפארק הלאומי אקגרה

לא רק חוויה של יערות גשם וג'ונגלים מחכה לכם ברואנדה, ולא רק צפייה בקופים וגורילות ההרים. הפארק הלאומי אקאגרה הוא שטח הסוואנה המוגן הגדול והפראי ביותר ברואנדה והמקלט האחרון שנותר במדינה לחיות הסוואנה האייקוניות של אפריקה. הפארק העצום המרוחק כשעתיים נסיעה מקיגאלי טומן בחובו נופים אפריקאים מדהימים ובעלי חיים אהובים כמו פילים, זברות, אריות וקרנפים. הפארק הלאומי אקאגרה הוא אזור טבעי מוגן במזרח רואנדה המשתרע על שטח של 1,122 קמ"ר לאורך הגבול עם טנזניה השכנה. הפארק נוסד בשנת 1934 ומכיל בתי גידול טבעיים שונים, ביניהם סוואנות, הרים, ביצות ועוד. הפארק קרוי על שם נהר הקגרה הזורם לאורך גבולו המזרחי. מערכת הביצות בפארק מהוות למעלה משליש משטחו, ולכן זהו שטח הביצות המוגן הגדול ביותר במזרח-מרכז אפריקה. כיום זהו הפארק הפראי לספארי המתוייר ביותר ברואנדה ומרחביו הפתוחים משמשים נוף לספארי נהדר בין בעלי החיים שבשמורה. אקאגרה של היום רחוק מאוד מאקאגרה של רק לפני 20 שנה, אז היה הפארק על סף אבדה לנצח. בשנות ה-90 רצח העם המזעזע שהתרחש ברואנדה, ומאבקים ומלחמות פוליטיות שנערכו באזור כמה שנים לאחר מכן, הותירו את הפארק במצב קטסטרופלי. פליטים רבים שחזרו לרואנדה לאחר רצח העם נאבקו על הישרדותם והיו מחוסרי כל, לכן, רבים מהם פנו לפארקים ולשמורות בחיפוש אחר מזון ואפילו צדו את בעלי החיים בשביל לקבל חלבון. האריות ניצודו עד לכדי הכחדה המונית, הקרנפים נעלמו, וחיות הבר בפארק נאלצו לנדוד מבתיהם עקב עדרי צאן מסיבים שהובאו על ידי האדם לאזור. המגוון הביולוגי של הפארק כמעט ואבד לנצח, ואיתו גם התיירות והתעסוקה באזור. אך סיפור התחייה שלו הוא אחד המדהימים שידועים ביבשת אפריקה. בשנת 2010 המועצה לפיתוח רואנדה בשיתוף הפארקים האפריקאים החליטו לנסות לשקם את הפארק. הם העבירו חוקים וביצעו ניהול אפקטיבי, אסרו על ציד, הגדילו את שטחי הבר לבעלי החיים ואף שיקמו את האוכלוסיות השונות של בעלי החיים בפארק. ב2017 יובאו 18 קרנפים שחורים לפארק, לאחר היעדרות ממושכות של 10 שנים של מין זה מהפארק. ב2019 יובאו חמישה קרנפים שחורים נוספים מגני חיות באירופה היישר אל הפארק, וכיום האוכלוסייה מתחילה להתבסס ולשגשג. אריות הובאו לפארק מדרום אפריקה החל משנת 2015 ומאז אוכלוסייתם החלה לצמוח ולעלות. לאחר שאוכלוסיית הקרנפים והאריות שוקמה, הפארק הפך לפארק היחיד ברואנדה המשמש ביתם של "חמשת הגדולים" של אפריקה- אריה, נמר, באפלו, קרנף ופיל. מבקרים בפארק יוכלו לצפות גם בבעלי חיים מוכרים נוספים כמו זברות, ג'ירפות, אנטילופות, קופים וכ-490 מינים שונים של ציפורים.

הפארק הלאומי וולקנוס (הרי הגעש)

הפארק הלאומי וולקנוס (הרי הגעש), ממוקם בצפון מערב רואנדה, ומשמש כגבול הטבעי בין רואנדה אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. שטח הפארק משתרע על פני המורדות התלולים של רכס ההרים המפואר- וירונגה, ומשמש כביתן הטבעי של גורילות ההרים הנדירות, הנמצאות בסכנת הכחדה, וכיום נותרו רק באזור זה כמה מאות פריטים אחרונים. זהו אחד האתרים המתויירים והמבוקשים ביותר ברואנדה, הטומן בחובו שפע של חיות בר, ג'ונגל וצמחייה ייחודית, ונופים עוצרים נשימה. הפארק הלאומי וולקנוס הוא אחד מהשמורות החשובות באזור השימור הכללי של רכס הרי וירונגה, ובו ריכוז הגורילות הגבוהה ביותר. המיקום האסטרטגי והקרוב יחסית לשדה תעופה בין לאומי (כשעתיים נסיעה משדה התעופה של קיגאלי), וכמות הגורילות הגבוהה יחסית, הופכים אותו לפארק הלאומי הטוב ביותר בעולם לצפייה בגורילות ההרים המופלאות. אך מלבד גורילות, הפארק הלאומי וולקנוס הוא גם ביתם של קופי גנון זהובים, שימפנזים מצויים, מיני אנטילופות ויונקים שונים, מגוון ציפורים, זוחלים, דו-חיים וחרקים אשר יוצרים יחד מערכת אקולוגית מופלאה. הפארק משתרע על שטח של 160 קמ"ר בחלקה הצפוני של רואנדה, אשר הוקם תחילה כפארק קטן בשנת 1925 הנועד להגן על הגורילות שהלכו ונכחדו, מפני ציידים בלתי חוקיים. בשנת 1929 הוחלט על הרחבת שטח הפארק לתוך שטחי רואנדה וקונגו הבלגית של אז, ובהמשך פוצל לשני פארקים שונים כשהמדינות קיבלו את עצמאותן. בשנת 1967 הגיעה להתגורר בפארק הזואולוגית האמריקאית הידועה, דיאן פוסי (מורחב בהמשך), אשר הקדישה את חייה לחקר והצלת מין גורילות ההרים מפני הכחדה. פוסי הגיעה תחילה לחלק הקונגויי של הפארק, ובעקבות אי יציבות ביטחונית, עברה לרואנדה והקימה שם את תחנת המחקר שלה "קריוסקה" הקיימת בפארק עד היום. בשנת 1985 נרצחה פוסי בשמורה על ידי אלמוניים (ככל הנראה ציידים בלתי חוקיים). פוסי נקברה בצמוד לתחנת המחקר שלה ליד קברה של הגורילה האהוב עלייה שנפל קורבן למעשי צייד, ונקרא "דיג'יט". למרות מאמצי השימור הרבים הפארק המשיך לסבול במשך שנים מהתקפות של ציידים, ובראשית שנות ה-90 הפארק אף הפך לשדה קרב כחלק ממלחמת האזרחים ורצח העם ברואנדה ששיתקה את המדינה כולה ואת התיירות בפארק עד לשנת 1999. בשנת 2005, כחלק ממאמצי שימור הגורילות, ועידוד פיתוח התיירות באזור, הקימה ממשלת רואנדה פסטיבל שנתי בשם Kwita Iziina (מורחב בהמשך), בו נוהגים לחגוג את הצלחת השימור של הגורילות ואף להעניק שמות לגורי הגורילות הנולדים מדי שנה. הפסטיבל זוכה להצלחה רבה מידי שנה ומביא לתוצאות נהדרות בכל הנוגע לאוכלוסיית הגורילות בפארק הלאומי וולקנוס. עד היום הפארק מוקף ומאוכלס בריינג'רים פקחים ושומרים רבים, אשר מגנים בגבורה על אוכלוסיית החי ובייחוד על הגורילות בפארק מפני ציידים וכל איום העומד בפניהם. אחד המסלולים המפורסמים והמבוקשים ביותר בפארק, הוא טרק הגורילות הידוע, הנערך החל מיום ועד לכמה ימים, בו יוצאים תיירים מלווים בשומרים ופקחים עם נשקים, לצפות בגורילות ההרים הנדירות והמופלאות. טרק זה נחשב ליקר מאוד ביחס לטיולי ספארי באפריקה, אך החוויה המתקבלת ממנו, מעצימה את הנפש ושווה כל פרוטה. עד לפני מספר שנים, הקהילה אשר חייה בסביבות הפארק הלאומי וולקנוס ראתה בגורילות כמטרד לחיי השגרה שלהם, ושני המינים לא חיו בשלום. הגורילות נהגו לגנוב מן האדמות והגידולים של החקלאים, והתושבים לא מיהרו להגן על הגורילות או הבינו את חשיבותן וחלק מהמקומיים אף צדו אותן. כיום, פרויקטים חינוכיים גדולים נעשים במטרה לחנך ולהסביר לדור הצעיר של קהילת הפארק, את החשיבות הרבה של המערכת האקולוגית בסביבתם, ושל גורילות ההרים הנדירות בפרט. רוב התושבים כבר מבינים היום שהפארק הוא משאב עצום ונדיר שעלייהם לשמור עליו, ומרבית מהתושבים בוחרים לעסוק במקצועות השימור ולהיות פקחים, מאשר להיות ציידים ולהרוס את עולם הטבע. מה גם, שרוב ההכנסות של רוב הקהילות סביב השמורה הינם מתיירות, ולכן לכל הקהילה יש אינטרס לשמור על השמורה ועל המצב הקיים.