יומן מסע – אתיופיה מצפון לדרום בחגיגות הטימקט

מדי שנה בחודש ינואר מתקיימות ברחבי אתיופיה חגיגות הטימקט – חג ההתגלות – במהלכו מתקבצים המוני חוגגים לבושים לבן ומלווים את "לוחות הברית" הנישאים על ראשם של אנשי דת מכובדים אל עבר מקור מים קרוב על מנת להטבילם. בינואר 2020 יצאה קבוצת מטיילים בהדרכתה של מיה ברנפלד למסע חד פעמי באתיופיה, במהלכו חגגו עם המקומיים את חגיגות הטימקט, ביקרו בכנסיות ומנזרים עתיקים בצפון אתיופיה, משם נכנסו למנהרת הזמן ופגשו את השבטים המרתקים של דרום אתיופיה, המנהלים אורח חיים מימי קדם וטקסים ייחודיים. אז מה עבר עליהם שם? למזלנו מיה ברנפלד תיעדה ושיתפה אותנו במקבץ חוויות מהטיול.

הגענו לאתיופיה לפני שישה ימים ונראה כאילו אנחנו לפחות כבר כמה שנים….. את המדריך המקומי שלנו – יונס, פגשנו בשדה התעופה באדיס אבבה ומיד המשכנו בטיסה צפונה לעיר גונדר – עיר הבירה ההיסטורית . יונס אומר לנו שהסלוגן של אתיופיה הוא – מדינה שיש בה הכל – הסטוריה, תרבות ונופים. לא פספסנו רגע ויצאנו לדרך.
טיילנו בין טירות מרשימות, שמענו על שושלות וקיסרויות עם המון המון שמות – מלכת שבא, מנליק השני וגם הראשון, זרע יעקוב, המלכה יהודית, שושלת זאגווה וגם שושלת סולומון, היילה סילאסי ( הלו הוא ראסטה פארי) ואבי אחמד אחד גדול ועוד. נסענו בין נופים מגוונים משגעים עם סלעי גרניט ובזלת, אצבע אחת של אלוהים והרבה חול(: טיפסנו אל מפלי הנילוס הכחול ושכבנו בין קופי ג'ילדה בשמורת סימיאן. נסענו שעות ונפגשנו עם אנשים מקסימים ששמחו להכניס אותנו לביתם ולתת לנו הצצה חטופה לאורחות חיים כל כך שונות ממה שאנחנו רגילים. בכפר הנשים בוולאקה שבגונדר קיבלה אותנו תקווה המנהלת וסיפרה על מפעל חיים ענק של הצלת נשים וילדיהם, ובערב שבת השתתפנו בקבלת שבת בבית הכנסת הפעיל שבגונדר. בשבילי, זהו אחד השיאים המרגשים ביותר בטיול. התפילות המשותפות, חיי הקהילה הכל כך מורכבים ולא פשוטים. אני מודה על הזכות שניתנת לנו פעם אחר פעם לפגוש את הקהילה המיוחדת הזו ואת השליחים. ובמעבר חד ……. חגיגות הטימקט בלליבלה. בגלל זה הגענו דווקא עכשיו….24 שעות של טרוף חושים.

יום 1 (16/1) – הקמלוט של אפריקה ותקווה גדולה מהחיים

נחתנו באדיס אבבה ומיד בטיסת המשך לגונדר. ביקרנו בטירות העתיקות – "הקמלוט של אפריקה" ובכנסיית מרים. אחרי ארוחת צהריים נחמדה נסענו לכפר קטנטן צמוד – זכר לקהילת ביתא ישראל שגרה כאן הרבה מאוד שנים עד שהחל תהליך הבאתם לארץ ישראל. ממש ממול, בכפר וולאקה , בבתיי היהודים הנטושים, פגשנו את תקוה, ראש הכפר ומנהלת המקום, שסיפרה לנו איך חלום אחד ולב גדול בנו בית ל- 43 נשים מוכות גורל, מחלות וסבל, שמגיעות לקבל שיקום מקצועי וכלים לניהול מערכת חיים עצמאית, בטוחה ומכובדת (כל כמה חודשים מתפנה מקום ובאות נשים חדשות עם ילדיהן).

יום 2 (17/1) – על הגג של אפריקה

התעוררנו מוקדם ויצאנו צפונה לכיוון הפארק הלאומי סימיאן. את הדרך הארוכה (שעתיים כמעט) תיבלנו בעצירה מרתקת באחד הכפרים. אישה נחמדה הזמינה אותנו להיכנס לביתה והראתה לנו אותו מבפנים. מתנות שימחו את הילדים. אחרי הפסקת קפה נכנסנו לשמורה. מזג האויר האיר לנו פנים, השמיים היו כחולים והראות היתה מצויינת. טיילנו לאורך המצוק הייחודי לשמורה בשל עומקו האדיר ותצורות הנוף שלו אשר זיכו אותו בכינוי "הגג של אפריקה", עד שהגענו למקום בו התכנס שבט קופי ג'ילדה להתחממות וארוחה. גם אנחנו אנחנו ביניהם?. התארגנות יעילה קיצרה את זמן ארוחת הצהריים וחזרנו לגונדר. היום יום שישי ובבית הכנסת של גונדר מתכוננים לטקס קבלת שבת. הצטרפנו למתפללים (לא לפני שהתחדשנו בכיפות שנסרגות בקהילה בעבודת יד ומטפחות ארוגות בעבודת יד שרכשתי עבורנו יום קודם לכן כתרומה לכפר וולאקה לנשים). אין מילים לתאר את החוויה. כל אחד ותחושותיו ומחשבותיו. שבת שלום??

יום 3 (18/1) – נוגעים באצבע האלוהים

הבוקר יצאנו מוקדם והדרמנו לדרום אגם טאנה אל מפליי הנילוס הכחול והעיר בהאר דאר. זה היה יום רצוף בנסיעות. באמצע הדרך המשתנה עצרנו ליד תופעת טבע גאולוגית מיוחדת – אצבע אלוהים. החכמנו קצת בנושא, במיתולוגיות וקפה והמשכנו בדרכנו. למפלים הגענו בצהריים, אחריי טיפוס של כ- 30 דקות בשבילים צרים והרבה מוכרות וצעיפים. הם נפרשו לפנינו – מרהיבים!! את ארוחת הצהריים (סוג של פיקניק ישראלי) עשינו בסירה על אגם טאנה כשאנחנו שטים בין עופות ודייגים. אחרי 45 דק' ירדנו לבקר באחד האיים הגדולים. ביקרנו באחת הכנסיות העתיקות שבאזור שבנויה מקש ובוץ במבנה המסורתי העגול והתרשמנו מציורי הקיר הנפלאים וגם מאבניי הגונג. על האי גם ראינו את מטעי הקפה ושמענו על הדרך הארוכה שהקפה עשה עד שחזר והתבסס כאן באתיופיה והגיע למקום הראשון בייצוא המקומי. שקיעה מרהיבה ליוותה אותנו בדרך חזרה. בלילה הזה ישנו במלון על שפת האגם בבהאר דאר.

ימים 4-5 (19-20/1) – Lalibela here we come?

אז… השכמנו קום, תפסנו טיסה צפונה והגענו ללליבלה. אלו היו יומיים גדושים וחגיגיים במיוחד. אז מה היה לנו? 11 כנסיות חצובות באבן בשתי פעימות ושומר נעליים אחד. 3 טקסים דתיים רוחניים – חגיגות הטימקט – חג ההתגלות. יצאנו לצעדת צהריים ממושכת צמודים-צמודים לתהלוכת הכמרים הנושאים את התאבות ( אלו ארונות הברית) ולנגנים ולרוקדים. השכמנו קום ( ארבע וחצי, לא צחוק… ) ותפסנו מקום טוב על הטריבונות וחיכינו לטקס טבילת הצלבים בבריכה המים המקודשים ( ולא נשכח שגם אנחנו התברכנו בשפריץ מקודש על הדרך…). חזרנו לעיר והצטרפנו שוב לתהלוכה הססגונית שהחזירה את התאבות למקומן בכנסיות .בקיצור – צעדנו, שרנו, צהללנו ( קולולולולוייים) הצטלמנו וצחקנו עד דמעות ?? וגם ביקור בבית מקומי היה לנו – הכנו אינג'ירה וקפה, אירחו אותנו יפה מאוד☕ ולקינוח סיימנו בארוחת ערב ליד מדורה מול שקיעה מטורפת על מרפסות מסעדה באדיס אבבה.

יום 6 (21/1) בוקר טוב אדיס אבבה?

אדיס אבבה – הפרח החדש?עיר הבירה של אתיופיה כ- 130 שנה. באדיס חיים כיום כ- 7,000,000.00 תושבים ( אם כי אין רישום תושבים מדויק). בין חומות ארמונותיו של היילה סילאסי השליט הנערץ, מתנהל מרכז השלטון המקומי.העיר שהולכת ונבנת ומתפתחת היא מרכז כלכלי, תרבותי, מקום מושבן של שגרירויות רבות – 150 במספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.
נכנסנו למוזיאון הלאומי בו מוצג העתק של לוסי, השלד הראשון שנמצא ומעיד על הקשר בין האדם והקוף ( השלד נמצא בצפון מזרח המדינה במדינת אפר והוא שמור במרתפי המוזיאון, אנחנו ראינו העתק). עלינו לתצפית על העיר מהר ארנטוטו. שם שוחחנו על העבר, ההווה והתכניות לעתיד. הרבה עבודה נעשתה להרמת קרנה של אדיס אבבה ואתיופיה ככלל אבל, עבודה רבה עוד לפנייהם. יש תכניות רבות לשיפור תשתיות המיים, החשמל והכבישים שבמצב ירוד מאוד, תוכניות " פינוי בינוי" – רוב התושבים גרים בצריפונים מוזנחים. הפיכת הר ארנטוטו לפארק ענק עם פעילויות נופש ופנאי – מסעדות, פארקים שעשועים, מסלולי ריצה ורכיבה, ותכנית בניית מרכז טכנולוגי חדיש גדול. שיהיה בהצלחה ??

יום 7 (22/1) – הולכים אל הלא נודע

אחריי מנוחה קצרה חזרנו שוב אל שדה התעופה , הפעם דרומה אל הלא נודע?. נחתנו בשדה התעופה של ג'ינקה (נו טוב, מסלול ומעבר) קיבלנו את הג'יפים והכרנו את הנהגים שילוו אותנו בשבוע הקרוב – דייויד, וונדסן ובטרה. אחרי נסיעה קצרה לעיר להתמקמות במלון וארוחת צהרים, הבנו שכאן זה שונה, וכל מה שראינו וחווינו עד עכשיו בטיול שייך לעבר ( או אולי זה הפוך וכאן זה מזמן והזמן לא זז?). אז אכלנו מה שיש ויצאנו למסע בזמן.
ביקור ראשון – שבט הארי. זהו שבט מתקדם ביותר – חקלאיים רועי צאן, מתמחים בנפחות וכדרות וקרובים מאוד לעיר. הראו לנו את הבתים, את תהליך הכנת משקה הערקה המקומי וגם את האינג'ירה העשוייה מקמח טף ותירס לבן. השיא של הביקור? ריקודים ושירים יחד עם הילדים וצמות צמודות צמודות שנקלעו לנו הנשים ?

יום 8 ? (23/1) – לא קל להיות מורסי

אחריי התארגנות קצרה, יצאנו בנסיעה אל עבר שמורת פארק מגו. שם, בין נהר המגו לנהר האומו מתגורר שבט המורסי. שבט נוודים רועיי צאן קטן – 10,000 איש בערך, שמתגורר בבקתות קש קטנות מעוגלות בין סודן ודרום אתיופיה. אנשי שבט המורסי הם אנשים גבוהים עם מבנה גוף צר מאוד, אוכלים סורגום, תירס ודם בקר. מתגוררים בבית שנבנה ע"י הגברים עבור האישה והילדים והגבר ישן בסככה המרכזית כדי לשמור על הצאן. מתפרנסים מבקר ועיבוד עורות. אולם המאפיין העיקרי שלהם הוא הנשים שעל גופן צלקות בשלל דגמים וצורות וחתך בשפה התחתונה אליו הן מכניסות דיסקיות חימר מקושטות שעם השנים הן גדלות וגדלות. לא קל להיות מורסי …
אחרי ארוחת צהריים קלילה המשכנו דרומה לעיירה קיי אפר. בדרך ראינו ילדים זברות. ילדים ונערים שעומדים בצד הדרך עירומים, צבועים בפסים לבנים. אחרי נסיעה קצרה הגענו לקיי אפר. שם באותו יום התקיים שוק מקומי שמגיעים אליו תושביי כל האיזור. את הלילה העברנו בטורמי לודג'.

יום 9 (24/1) – כל הנערים קופצים רוקדים

היום הזה עמוס ומיוחד. כשקמנו בבוקר, חשבנו שיהיה יום איזי מכיוון שלא מתקיים טקס קפיצת השוורים, טקס הבגרות בשבט ההאמר. אז חשבנו…. יצאנו לדרך דרומה, לכיוון העיירה אומרטה. בכדי להגיע לשבט הדסנץ' יש לעבור בדיקת דרכונים ולחצות את נהר האומו עם סירות קנו מקומיים…אז העברנו דרכונים וירדנו אל הנהר ( בדיוק היו שם ילדים מתרחצים) .שם חיכו לנו 3 גונדולרים עם סירות קנו בנויות מגזעי עץ גלמי והם העבירו אותנו לצד השני. מיד כשירדנו התחילו להתאסף לידינו ילדים חביבים מבקשים – סבון, כרמלה או ביר. אנחנו נחושים צעדנו אחרי המדריך המקומי ולאחר כמה רגעים הגענו לכפר, ישוב קבע שממוקם במרחק מהנהר.
אנשי שבט הדסנץ' הם רועי צאן שהגיעו בעיקר מאזור קניה והתיישבו ליד הנהר. בזמן האחרון הם ניזונים גם קצת מחקלאות, דגה וקרוקודילים (אם כי זה הפך אסור ומבוקר והם משאירים את התענוג לזמנים קשים של רעב). אנשי השבט מאופיינים בתסרוקות שלהם ובמיוחד בכיפות הבוץ המקושטות בנוצות על ראשי הגברים.
הזמינו אותנו לריקודים עם הבנות והבנים, הסתובבנו בין הבקתות וביקרנו בשוק המקומי, ויצאנו בדרכנו חזרה, לא לפני שגנבנו הצצה לבית ספר מקומי (שהיה כבר כמעט ריק מתלמידים).
חזרנו עם הקאנו לרכבים ואז….. הפתעה? נמצא טקס מעבר, טקס קפיצת שוורים?? .זה הצריך התארגנות של צהרים מהירה ונסיעה ישירה. לא היססנו, אספנו לאנץ' בוקס לרעבים ודהרנו עמוק עמוק בין בשבילים. הכפר היה בטירוף. כולם שיכורים מחכים לדוד הרחוק שיגיע. את הזמן העברנו בצילומים, דיבורים והרבה מוזיקה של הפעמונים. והדוד הגיע, קצת מאוחר, והטקס מתחיל: תחילה איפרו את שני הבנים המתבגרים. אחר כך עניין המלקות לבנות וטקס החלפת שמות. ואז הגיע הרגע, שני הנערים רצים ועוברים. מזל טוב??

זה היה יום מאוד עמוס ורגשי. אין ספק שכולנו עברנו משהו כל אחד לעצמו. היה שווה מאודדדד את המאמץ, לדעתי?חזרנו למלון, התקלחנו טוב, קיבלנו את השבת בקידוש מסורתי והלכנו לישון?

הכפר היה בטירוף. כולם שיכורים מחכים לדוד הרחוק שיגיע. את הזמן העברנו בצילומים, דיבורים והרבה מוזיקה של הפעמונים. והדוד הגיע, קצת מאוחר, והטקס מתחיל: תחילה איפרו את שני הבנים המתבגרים. אחר כך עניין המלקות לבנות וטקס החלפת שמות. ואז הגיע הרגע, שני הנערים רצים ועוברים. מזל טוב??

יום 10 (25/1) – בין הכפרים המיוחדים של רכס הקונסו

פנינו צפונה לכיוון קונסו וארבה מינץ' .הבוקר יצאנו כבר קצת יותר רגועים. נסענו צפונה בדרך כורכר, לאורך בקעת נהר האומו, לכיוון רכס הקונסו לביקור בכפרים ייחודיים חדשים. אבל אצלנו הכל מתגבש ומשתנה תוך כדי ואחרי כשעה וחצי של נסיעה בשטח מצאנו את עצמנו בכפר של שבט ארבורי. הנשים עם תווי פנים גסים לבושות במחרוזות בשלל צבעים. הם מתפרנסים מרעיית צאן וקצת חקלאות והבתים גדולים ומרווחים. צילמנו, הצטלמנו והמשכנו ליעדנו הבא – שבט קונסו בכפר טיפוסי. שבט הקונסו מתבסס על חקלאות – תירס, שעועית, חיטה סורגום, שום, תפוחי אדמה, גת, קנה סוכר, כותנה ועוד .. הכל על טרסות בכל האזור. הכפר שלהם בנוי ממרכז ראשוני עם בתים ומרכזי מפגש חברתיים שימושיים שמוקפים בחומת אבן. כשהכפר גדל בונים סביבו עוד טבעת ועוד טבעת. החומה מגנה מפני תקיפות ושיטפונות. על בניית הטרסות ומערכות המים להשקייה מספר כפרים מצטיינים הוכרו ע"י אונסק"ו, וזה אומר – תקציבים.

יום 11 (26/1) – ארבה מינץ' והבננה השקרית

התאקלמות קצרה ויצאנו להליכה קצרה בג'ונגל מקומי. אחרי ארוחת הצהרים נסענו לבקר את שבט הדורזה שגר גבוה-גבוה בהרים. פגש אותנו – מקונן, בחור מקומי, יזם תיירות, שהכניס אותנו לביתו והסביר על חיי השבט. הכל מושתת על במבוק וצמח האנסנט (הבננה השיקרית) – בניית הבתים, הגדרות, בסיס חומר הגלם הבסיסי לפיתה המקומית ולמשקה אלכוהולי הרסני ( 75% אלכוהול?). הם מתקיימים בעיקר מחקלאות לשיווק בכל המדינה. צייד פחות, אנחנו בעד שלווה ושלום? כל בני השבט משתפים פעולה בבנייה, קדרות ואריגה – סוג של מושב שיתופי. חזרנו בערב למלון עייפים אך מרוצים?

יום 12 (27/1) – שייט בין תניני ענק ונפרדים מאתיופיה

קמנו לבוקר גשום וערפילי במיוחד. יונס אומר – שיוצאים לשייט ואנחנו קצת סקפטים, אחריו. נפרדנו מהמלון וירדנו לאגם צ'אמו. הגשם נחלש ומיד עלינו על סירה. אגם צ'אמו הוא אחד משני אגמים מרכזיים באיזור. עשיר בדגה, עופות מיים (ברווזים, שקנאים, מרבו ועוד..). יש בו אוכלוסיית היפופוטמים קטנה וגם קרוקודילים ענקיים. בסוף השייט התקדמנו לעבר שדה התעופה. בדרך עצרנו לביקור חטוף במפעל לייצור חוטי משי. היה קצר וקולע ושוב אנחנו בטיסה, לאדיס אבבה. שוב נחיתה ושוב ארוחה והרבה שווקים בשוק אחד גדול – מרקטו (הגדול באפריקה כולה!!). סיימנו בערב פולקלור נחמד עם איך לא, שוב ארוחה והינה אנחנו שוב בשדה התעופה בדרך לישראל, עם אהבה חדשה בלב לאתיופיה הקסומה.