נמיביה – ארצם של בני ההימבה

גיורא לוין, מנהל ההדרכה שלנו, מדריך טיולים מבוקש ואחד האנשים המרתקים שהכרנו, מצרף אותנו מהכורסה בבית היישר למסע שלו בנמיביה, ארצם של בני ההימבה, אפריקה האותנטית בשיאה. קריאה מהנה.

מאת גיורא (גיגי) לוין

נמל התעופה הבינלאומי של וינדהוק, בירתה המבריקה והמקסימה של נמיביה נמצא כ 45 ק"מ מזרחית לעיר עצמה – במרכזו של מישור ענקי בגוונים של צהוב וירוק המשתרע מאופק לאופק. רק 11 טיסות נוחתות מידי יום בשדה התעופה והפעם אני על אחת מהן. חלום קטן שמתגשם. שנים שאני מטייל ומדריך במזרח אפריקה אבל הפעם – זאת כנראה אפריקה שונה לגמרי. יאני (YANI) הנהג המקומי, בן שבט ההימבה ממתין לי ביציאה עם חיוך צחור מאוזן לאוזן. מאוחר יותר הוא מספר לי כי ברגע שנודע לו במשרד כי יש נסיעה צפונה הוא מיד התנדב לעשותה. דרך ארוכה לפנינו – כמעט 900 ק"מ של נסיעה צפונה לעבר עיר המחוז אופואו (OPUWO) הנמצאת כ 70 ק"מ בקו אווירי דרומית לגבול עם אנגולה, השכנה מצפון. "כמה זמן תארך הנסיעה?" אני מקשה על יאני , "בערך 6 שעות" מגיעה התשובה. 6 שעות? אני בספק……נחייה ונראה;

יוצאים לדרך

כבר ממבט ראשון בולט הסדר והניקיון המופתי במדינה הענקית; אולי זה בגלל המיעוט היחסי של תושביה (רק 1.8 מיליון בשטח שגודלו 824,270 קמ"ר – כמעט פי 40 מגודלה של ישראל!), אולי בגלל המודעות לסביבה המדברית והמיוחדת, אולי בגלל מורשת הגרמנים ששלטו בשטח בין 1884-1915; כנראה שילוב מקודש של כל הסיבות יחדיו. הכביש הוא מצוין, אין כמעט מכוניות ואנחנו מתקדמים במהירות ממוצעת של 130 קמ"ש. הנסיעה היא בצידו השמאלי של הכביש – זכר למנדט הבריטי ששלט באזור עד 1966 וממשיך את השפעתו העקיפה דרך השכנה הגדולה והחזקה בדרום ובמזרח – דרום אפריקה.

ממשיכים צפונה

הנוף הופך בהדרגה מכתמים גדולים של ירוק, וקצת חום ואדום – לכתמים גדולים של חום ואדום – וקצת ירוק. נמיביה היא ארץ מדברית בעיקרה והאוקיאנוס האטלנטי הנושק לחופיה המערביים הנו קר וכמות המים המתאדה ממנו – נמוכה יחסית. בעלי החיים, הצמחים וכמובן האנשים החיים בארץ זו נאלצו להסתגל לפני דורות רבים ליובש, חום וכמויות מצומצמות של מים. צמח הולווציה (VELEVETZIA) הגדל במקומות ספורים ומצומצמים במדינה הענקית הנו דוגמא מצוינת לכך; זהו שיח נמוך המוציא בעונת הגשמים הקצרה (נובמבר – פברואר) שורה של עלים המזדחלים ממרכז השיח ופונים לכל עבר בניסיון נואש להתפרש על מאקסימום שטח וללכוד מאקסימום המים. המומחים אומרים כי שיח זה לא שינה את צורתו מעל ל 100 מיליון שנה ולא פלא שזכה לכינוי "מאובן חי"; כאשר כמויות המים מצטמצמות והולכות, מתייבשים העלים הארוכים והצמח נסגר ומנסה ככל יכולתו לשמר את כמויות המים הדלות – עד לעונת הגשמים הבאה. בעלי החיים השונים נוקטים גם הם בשיטות מתוחכמות לשמירת המים; האנטילופה הקטנה והשכיחה ברחבי נמיביה, ה SPRING BUCK יכולה להתקיים מעל לחודש רק מליקוק הטל המצטבר על שיחים מסוימים במשך הלילה ובתקופה זו אין לא כל צורך בשתיית מים! ואילו אנחנו – אנחנו צריכים לשתות כל יום והרבה יחסית; אפילו בני שבט ההימבה החיים מזה מאות בשנים במדבר עצמו ובשוליו הצפוניים חייבים לשתות לפחות שני ליטר של נוזלים – מידי יום. זה עשוי להיות משלוליות מזדמנות, הצפות נקודתיות של נחלים ונהרות או פשוט לגשת אל אחת ממאות הבארות אותן קדחה עבורן ממשלת נמיביה; פעם הופעלו בארות אלו באמצעות טחנות רוח ואילו היום רובן ככולן מופעלות בצורה ידנית. אמנם שבט ההימבה נחשב עד היום כשבט נודד למחצה אבל לאט ובהתמדה מצליחה ממשלת נמיביה לגרום להתקשרותם של בני ההימבה עם מקום אחד – וזאת כאמור באמצעות חפירת בארות המים המתוקים.

לפגוש את נשות ההימבה

עיירת המסחר אופואו (OPUWO) רחוקה כאמור בסך הכול 70 ק"מ מאנגולה – השכנה מצפון. פה נערך המפגש הראשון שלי, פנים אל פנים, עם בנות שבט ההימבה. 4,000 התושבים באופואו עובדים וסוחרים מכל הבא ליד: תחנות דלק, פנצ'ריה, מילוי גאז, צרכניה, סחר בחיטה וקמח, מספר קמפינג ואפילו לודג' – מלון דרכים מטופח ונקי. בפתח הלודג' אני רואה אותן לראשונה – קבוצה של 6-7 בנות ההימבה, גופן המבריק משוח באדמה אדומה מכף רגל ועד ראש; לראשן, זרועותיהן ורגליהן קישוטים שונים, פלג גופן העליון חשוף כולו ורק פיסת בד צרה מכסה ממותניהן ומטה. הן מתרוממות באחת ומציעות למכירה בשפתן הבלתי מוכרת מחרוזות שונות, בובות מעשי ידיהן, נוצות, קישוטים שונים ועוד. מגבלת השפה אינה מאפשרת משא ומתן אבל נראה לי כי המחירים הוגנים בכל מקרה. אני דווקא מנסה להבין את פשר המנהג של משיחת הגוף באדמה אותה הן מוצאות בחלקים הרריים שונים, מרחק עשרות ק"מ מאופואו; יאני הנהג נחלץ לעזרה ומסביר לי בתרגום חופשי כי כנראה המקור היה שמירת הגוף החשוף מטפילים שונים, יתושים וזבובים וכמובן כהגנה כנגד קרינת השמש החזקה וכך לאט לאט במשך הדורות הפך למנהג של קבע בקרב בנות ההימבה. הגברים לעומתן מתלבשים "כרגיל" – חולצות טריקו, ג'ינסים, סנדלים וכובע רחב שוליים. אופואו איננה מקום המחייה הקבוע של הבנות – הן מגיעות לעיירה מידי בוקר מרחק של למעלה מ 10 ק"מ כדי לנסות ולמכור את הסחורה הדלה ומידי ערב הן עושות את דרכן חזרה אל הכפר. בהמשך, אני מגלה קבוצות נוספות של בנות ההימבה – קבוצה קטנה ליד תחנת הדלק, אחת בפאתי הקמפינג הסמוך ועוד קבוצה בפתח הסופרמרקט. מאות בשנים חיו שבטי ההימבה מגידול ורעיית עדרים השונים של בקר, עזים וחמורים אשר נמצאים ברשותם; בני ההימבה הצעירים יוצאים עם העדרים מידי בוקר למרעה, הנשים נשארות בכפר כדי להכין את האוכל או לתקן את הבתים וחצרותיהם ואילו הגברים נוהגים כמנהג טיפוסי של רוב הגברים באפריקה השחורה – יושבים תחת העץ, מגלגלים סיגריה ודנים בענייני דיומא. בשנים האחרונות, עם הגעת התיירים הלבנים לצפון נמיביה, הבינו ההימבה את הפוטנציאל הגלום במכירת חפצים ומזכרות שונות לתיירים; הוסיפו לזה את מראן המיוחד של הנשים ומכאן קצרה הדרך להימצאותן בעיירות השונות. עיקר אוכלוסיית העיירה אופואו מבוססת על שבט ה-הררה; בולטות במיוחד בלבושן הן נשות ההררה – תייר מזדמן יחשוב כי הנה, בעוד כשעה, הולכות כל בנות היישוב לחתונה או אירוע מכובד אחר; הנשים עטופות בשמלות מפוארות מכף רגל ועד ראש בצבעים של כחול, צהוב, אדום, זהב – ושילובים שונים ביניהם. על ראשן כובע מיוחד המגולגל על כל הראש ובקדמתו שתי בליטות, מעין קרניים מחודדות המשווים לכובע מראה מוזר ומשעשע. קשה לי להבין כיצד אפשר להסתובב בחופשיות עם תלבושת שכזו בחום אפריקאי של 42 מעלות בצהריים.

הדרך אל ליבו של מחוז הקאוקלנד הצפוני

למחרת השכם בבוקר אני נפרד ביציאה הצפונית של אופואו מיאני הנהג – עליו לעשות את כל הדרך חזרה עד וינדהוק. אני מחכה לרכב מזדמן שייקח אותי צפון מערבה לעבר הכפר הקטן OKONGWATI – ליבו של מחוז הקאוקלנד הצפוני. שעתיים עוברות ללא כל תנועה מוטורית על דרך העפר; כמה עגלות רתומות לחמורים ונהוגות ע"י בני הימבה חולפות בכיוון ההפוך; יאני הזהיר אותי כי יתכנו ימים ללא תנועה… אני מקווה שלא "נפלתי" על אחד מימים אלו. חולפת לה עוד כשעה ואני מבחין בתנועה מתקרבת; ג'יפ לנדרובר קצר מודל שנות ה 60 מתקרב בעצלתיים; זה חייב להיות מישהו מקומי שמכיר את הדרכים. אני מניף יד והג'יפ עוצר. הנהג לבן – מפעיל את אחד הקמפינגים באופואו. הוא בכלל התכוון לנסוע ל EPEMBE ולהביא משם איזה גנראטור ישן אבל מה זה בשבילו הקפצה של עוד 100 ק"מ לכל כיוון…הרי מדובר על נמיביה. וחוץ מזה אני תייר ודובר אנגלית ואוכל להעביר לו בשיחה ובעדכונים שונים את זמן הנסיעה הארוכה. דרכי העפר בנמיביה מדהימות באיכותן – מיושרות, מדופנות, מסומנות – תענוג. הג'יפ הוותיק לא מסוגל לעבור את טווח ה 60 קמ"ש ואולי טוב שכך כי הנסיעה האיטית מאפשרת לי לחוות קטע דרך מרהיב ביופיו; מישורי אין קץ בגוונים של ירוק בהיר, אדום, אפור ולבן כשמידי כמה עשרות קילומטרים מפוזרים באקראי מספר כפרים של בני ההימבה. את המישורים חוצים ערוצי נחלים אשר הבוקר, לאחר הגשם החזק שהיה בלילה, מלאים במים חומים המגיעים בסחף אדיר מההרים שסביבנו. השיחה ביני ובין אייאן הנהג נגררת לאיטה למדיניות החוץ של ישראל והמצב העולמי הכללי. אייאן ספק אומר וספק מתנצל שהוא כשלעצמו דווקא לא היה אכפת לו להמשיך ולהיות תחת שלטון דרום אפריקאי בצורה כזו או אחרת; אייאן אומר שבמילא – מרב המזון מגיע משם, כך גם התרופות, מכוניות, דלק ועוד אז מה כבר ההבדל? את המידע הכללי על ישראל הוא שואב ממני בהתלהבות ומנסה לדלות את מירב האינפורמציה בנסיעה;

נוף קדומים בארץ פראית

20 ק"מ לפני OKONGWATI ואנחנו נעצרים על גדות נהר ONDOTO אשר התעורר לחיים ומערוץ יבש של אתמול אחה"צ הפך לנהר אדיר של היום בבוקר. אמנם עונת הגשמים אמורה להגיע רק בעוד כשבועיים (בסוף נובמבר) אבל השנה הם מקדימים ובגדול וכמויות אדירות יורדות בארץ הצחיחה בימים ספורים בלבד. שום רכב לא יסתכן בחצייה ואנחנו נאלצים להמתין כשעתיים על גדות הנהר בטרם תפחת הזרימה וגובה המים ירד למצב סביר בו ניתן לחצות את הנהר. זאת נמיביה, אומר אייאן – אפשר לדעת כמה קילומטרים יש לעבור אבל לא ניתן לדעת כמה זמן זה ייקח. OKONGWATI עצמה היא לא יותר מכפר קטן שבו כמה מאות תושבים, תחנת משטרה ישנה, מוסך וצרכנייה. זה הכפר שנחשב כמרכז ארץ ההימבה בנמיביה וכבר בכניסה לכפר אני רואה עשרות בני הימבה הגוררים אחריהם עזים וחמורים ליום השוק המקומי הנערך באחד מסמטאות הכפר לא הרחק מגדות הנהר. אין צעקות, אין תגרנים, אין דחיפות; הכול נעשה בשקט ובשלווה בבחינת – תרצה תקנה ואם לא אז לא נורא – אולי בפעם הבאה. המטבע המקומי הוא הדולר הנמיבי אבל סחר חליפין מקובל ביותר ותכשיטים מוחלפים כנגד נוצות ובובות, טלה קטן כנגד שק קמח ובגדים כנגד כלי עבודה. אפריקה במיטבה. כ 75 ק"מ צפונה מ OKONGWATI ממש על הגבול עם אנגולה נמצאים המפלים המרהיבים של EPUPA הנוצרים כתוצאה מנפילת מדרגה גבוהה של הנהר KUNENE הזורם מערבה לעבר האטלנטי. נהר אדיר אשר העניק את שמו לטריטוריה הצפונית של נמיביה. נוף קדומים בארץ פראית ומרהיבה. מדהים שגם במקום מרוחק שכזה, ממש סוף העולם, מצוי קמפינג מסודר ונקי המעניק שירותי לינה במחיר סביר. נמיביה ממשיכה להפתיע בסדר ובניקיון.

החיפוש אחר פילי המדבר החמקמקים

אין יותר צפונה מזה ואנחנו משנים כיוון ומתחילים לנוע דרומה. יום ארוך של נסיעה לפנינו כשהיעד הקרוב היא העיירה SESFONTEIN – בערך 300 ק"מ מהגבול האנגולי. סספונטיין היא אחת משרשרת עיירות ומבצרים שנבנו ע"י הגרמנים בתחילת המאה ה 20 לשם הגנה על דרך המלך מהבירה וינדהוק וצפונה בואכה הגבול עם אנגולה. את המבצר הגרמני ניתן לראות בשלמותו עד היום וצריך רק לדמיין את חיילי הקיסרות במדים רכוסים בחום של 45 מעלות בצל, אם בכלל יש צל…. סספונטיין הנה נקודה טובה לצאת בחיפושים אחרי פילי המדבר החמקמקים אשר נראים לעיתים בין העצים הנמוכים שלאורך גדותיו של ואדי האכזב HOANIB. מקורות נהר זה אי שם במזרח ואף הוא זורם מערבה אל האוקיאנוס האטלנטי. ואדי משונה ומסתורי; רוחבו משתנה מחמישים מטרים לכמה מאות מטרים, הוא מוקף ברכסי הרי גרניט מפוצלים ואדמתו טוף לבן המכסה בשניות את המכוניות באבק דק החודר לכל מקום אפשרי. בערך בשעה 4 אחה"צ אנו עוזבים את המבצר ויורדים לשטח כדי לנסות ולראות את פילי המדבר; פילים אלו נדחקו כנראה ע"י קרובי משפחה חזקים יותר לפני דורות רבים אל שולי המדבר ונאלצו להסתדר בשטח קשה ביותר אותו הם אימצו עד ימינו. לא משנה מה עשינו – חיפוש גללים, חיפוש שברי ענפים, תצפיות ממקומות גבוהים וכו' – לא היה זכר אף לא לזנב של פיל. כנראה שהגשמים שירדו יצרו שלוליות רבות לאורך הנהר והפילים פשוט התקדמו הלאה. בשלב מסוים אנו מרימים ידיים וחוזרים אל הקמפינג שליד המבצר הגרמני.

נפרדים מנמיביה בשמורת אטושה

הפיצוי הוא למחרת, בפארק אטושה (ETOSHA) – שמורה מהמפורסמות ביותר באפריקה ואולי בעולם כולו. בשטח העולה על שטחה של מדינת ישראל אנו מגלים כמויות עצומות של חיות: סוגים שונים של אנטילופות, ג'ירפות, ציפורים, דישונים, צ'יטות ועוד. והפיצוי של כולנו – עדר נפלא של 24 פילים החוצים בשלווה את השביל שלפנינו. אמנם לא פילי מדבר אבל עדיין 6 טון (כל אחד…)של ענקים מדהימים.
הפרידה מנמיביה קשה ביותר; זאת לא "עוד ארץ" בה טיילתי; זאת ארץ שנותנת למבקריה את ההרגשה של "תם ולא נשלם" והבטחה חד משמעית – לחזור ובמהרה. הלוואי…..

נכתב על ידי לוין גיורא – מוסמך לגיאוגרפיה ואנתרופולוגיה ומדריך טיולים.