שבט המסאי – נעים להכיר!

כמעט כל מי שמגיע לטנזניה נתקל, אם במקרה ואם בכוונת תחילה, בבני שבט המסאי. אך מי הם באמת? מה עומד מאחורי לבושם הייחודי, אורחות חייהם המסורתיים ומנהגיהם העתיקים? בפוסט הבא ניסינו לתת לכם הצצה קצת יותר עמוקה על בני שבט המסאי.

המסאי הוא שבט של רועים, נוודים למחצה, אשר חיים בדרום קניה וצפון טנזניה באזור שמורות הטבע מסאי מארה ונגורונגורו. זהו אחד מהשבטים הקדומים והעיקריים במזרח אפריקה, אשר מתעקש לשמר את אורח החיים המסורתי ומנהגיו העתיקים המעניקים לו את צביונו המיוחד, וביקור בכפרי השבט חושף הצצה מרתקת ואותנטית אל תרבותם ואורח חייהם.

רובה המוחלט של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין בכפרים בבקתות בוץ וגללי פרה, ללא כל תשתיות ומתקיימים מרעיית צאן וציד. המסאים שומרים על אורח חייהם המסורתי כפי עשו אבותיהם, אך הדבר הופך קשה יותר ויותר עקב חדירת תרבות המערב אשר הביאה עמה את התיעוש והטכנולוגיה העכשווית  לאפריקה.

למרות המוניטין שיצאו לבני המסאי, כלוחמים נועזים – הם אינם צדים את מזונם אלא מתבססים בעיקר על הבקר והצאן אותם הם מגדלים. כל צרכי המסאי מסופקים ע"י הבקר: הם אוכלים את בשרם, מכינים בגדים מעורם, מכינים את הבקתות שבהם הם גרים מגללי הבקר, שותים חלב מדי יום (אדם בוגר שותה בממוצע כליטר חלב ביום!) ובטקסים מיוחדים גם משקה העשוי מחלב המעורבב עם דם הפרה.

עושרו של אדם בשבט נמדד במונחים של בקר וילדים: ככל שעדריו של הגבר גדולים יותר כך יוכל להרשות לעצמו לשאת יותר נשים, עבורן הוא משלם למשפחותיהן בראשי בקר. וככל שיש לו יותר צאצאים – כך ייטב. אך אדם שיש לו רק אחד מהשניים עדיין ייחשב כעני.

בני המסאי מאמינים כי האל (Engai) השוכן בהר הגעש, העניק להם כרועים את כל הבקר אשר על פני האדמה, לכן לקיחת בקר משבטים אחרים אינה נחשבת גניבה אלא פעולה צודקת של לקיחה בחזרה של משהו שהיה שייך להם ממילא.

זוהי חברה פטריארכלית, בה שולטים הגברים, ובעיקר זקני השבט אשר מקבלים החלטות עבור כל הקבוצה וגם מנהלים את הסכסוכים והגישורים בתוכה.

אצל המסאים, הגברים מקיימים מסורות וטקסים רבים שעברו מדור ולדור ומאב לבנו, כשהם מחולקים לפי קבוצות גיל שונות. בגילאי 12-14 הם עוברים את טקס מילה, המסמל מעבר לבגרות ובעיקר למעמד של מוראנים- לוחמים. ואז במשך שבע שנים הם מתאמנים להיות "בוגרים". הם חיים במחנה מרוחק, מבודדים מבנות המין הנשי, ולומדים להתמודד עם איומים כמו חיות טרף או גנבים.

בתום תקופת הלמידה מתקיים טקס מעבר לבגרות בו הם שותים דם של פרה שהוקרבה ומבצעים את ריקוד הקפיצות, במהלכו הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים נדרשו כחלק מהטקס גם להרוג אריה מבלי להשתמש ברובה או כל נשק חם אחר, אך מנהג זה אינו מתקיים בימינו. כעת, כשהם הופכים למקבלי החלטות שווים בשבט – הם יכולים לשאת אישה, אחת לפחות כאשר הממוצע עומד על 3 נשים…

הנשים חיות במציאות מעט יותר מורכבת. כילדות הם לומדות את מטלות הבית השונות: חליבה, בישול וכו'.  כשהן מגיעות לפרקן בגיל 10-12 הן חוות את "טקס החדירה" אשר מסמן את המהפך מילדה לאישה פורייה, ולפני נישואיהן הן עוברות את טקס המילה. טקס אכזרי זה הוצא מחוץ לחוק בטנזניה כיום, אך ברבים מהמקומות הוא ממשיך בשל הנשים עצמן, המגינות על המנהג בשל האמונה כי הדבר ימנע את מותן במהלך הלידה.

האישה המסאית נחשבת לרכוש הגבר; היא אינה יכולה לקבל ירושה, ותפקידה העיקרי הוא גידול הילדים. מצד שני, לאחר הנישואין היא חופשיה לבחור מאהבים כרצונה, כל עוד הם משתייכים לקבוצת גיל של בעלה. שם היא מוצאת אהבה, ובתמורה מתגמלת את מאהביה, ולא את בעלה, בשרשראות וצמידים המביעים את שביעות רצונה.

קל לזהות את בני שבט המסאי בזכות לבושם הייחודי – Shúkà , רצועת בד אותה הם כורכים סביב גופם. האדום, צבע הדם המסמל גבורה, הוא הצבע האהוב ביותר בשבט המסאי, אך גם צבעים אחרים פופולריים, בעיקר דוגמת פסים. רבים מבני השבט נהגו להכין לעצמם סנדלים עשויים צמיג, אך כיום הם מסתפקים בסנדלי פלסטיק פשוטים.

הלוחמים הם היחידים בשבט בעלי שיער ארוך, אותו הם קולעים בצמות צפופות ואילו הנשים מגלחות את ראשן ומתקשטות בתכשיטי חרוזים. הן מחוררות ומותחות את תנוכי אוזניהן באמצעים שונים ומשונים, מענפים ועד קופסאות ריקות של סרטי צילום, מכיוון שהרחבת החורים נחשבת כאלמנט יופי ומעידה על חוכמה.