https://my-trip.co.il/wp-content/uploads/2013/10/אישה-משבט-המונג-וייטנאם-VIETNAM.jpg
330
543
tuti
/wp-content/themes/enfold/images/logo.png
tuti2013-10-01 01:00:542026-09-02 06:39:58וייטנאם וקמבודיה – מתרבויות הצפון לממלכת אנגקורוייטנאם: מדינה שמתנהלת בתוך כאוס מאורגן
איך חוצים כביש מול אלפי קטנועים בלי לעצור, למה סבתות מתאמנות בפיג’מה בחמש בבוקר ולמה כולם הולכים לישון בצהריים לשעה שלמה באמצע העבודה?
מאת: מירי שילה
הרגע הכי מצחיק – וקצת מלחיץ – קורה דקה אחרי שנוחתים בהאנוי, בירת וייטנאם: נעמדים מול הכביש, רואים אלפי קטנועים שטים כמו להקת דגים מתואמת היטב, והאינסטינקט המערבי מיד אומר “לברוח” או לחכות בנימוס כעל שפת המדרכה עד שיעצרו לכם. ברגע הזה אני תמיד מחייכת, כי ברור לי שזה לא יקרה.
הסוד הוא לאמץ את חוק הזהב הווייטנאמי: פשוט לרדת משפת המדרכה (אם יש) אל הכביש ולהמשיך ללכת בקצב קבוע, בנחישות, בלי לעצור ובטח ובטח בלי לרוץ – ונחילי האופנועים כבר יתמרנו סביבכם כמו במשחק שבו כולם מכירים את החוקים ומשחקים על-פיהם.
ואם מדובר בחוקים, הרי ידוע שאם הכבישים מיועדים לתנועת כלי הרכב ובמיוחד מיליוני (!) האופנועים, אז ברור שהמדרכות מיועדות להולכי הרגל. אבל כשמתרגלים לרחוב הוייטנאמי מבינים מהר מאוד שלא. המדרכות הן למעשה הארכה של שטח החנויות, מקומות ישיבה למסעדות או פשוט מגרשי חניה לעוד אופנועים.
זה גם בדיוק המקום שבו אפשר להעמיד עוד סטנדים למכירת לא-חשוב-מה. המקום שעליו יושבת מוכרת הפירות עם העגלה שלה, מקלפת וחותכת פפאיה, מנגו ורמבוטן. וזה גם המקום שבו שוטפים כמה כלים שצריך ממש-ממש דחוף למסעדה הקרובה – או מנקים את קשקשי הדגים לפני הצלייה. ואם יש מסעדה בסביבה, המדרכה היא גם מקום לגיטימי להוציא אליו שולחנות וכסאות. אז איפה יש מקום להולכי הרגל?
קפה ביצים על שרפרף בגובה של חתול
וייטנאם היא מדינה שלא מפסיקה להפתיע, דווקא בגלל שהיא מסרבת בכל תוקף להיכנס למשבצת אחת קבועה. היא ארוכה ונופיה מגוונים להפליא – מהרים גבוהים ועד מישורי נהרות שטוחים. כולם מכירים את הגלויות המקסימות של מפרץ האלונג או את שדות האורז הציוריים של סאפה. אבל החיים עצמם בווייטנאם מקופלים בניגודים המשעשעים שבין מסורת אבות עתיקה לבין קידמה מטורפת, ובין כאוס מוחלט לאסתטיקה פוטוגנית.
קחו למשל את חוויית הרחוב. מצד אחד, מסעדות עממיות שמגישות אוכל מקומי. אבל מצד שני, מדובר במדינה עם תרבות קפה מהמתקדמות והמתוחכמות בעולם, שבה תזמינו “קפה ביצים” (כי למה לא להוסיף חלמון מוקצף לאספרסו שלכם?) ותשבו על, הנה זה בא, שרפרף פלסטיק קטנטן וצבעוני בגובה של חתול, שגורם גם למטייל החסון ביותר להיראות כאילו הוא משתתף במסיבת תה בגן ילדים. פתרון גאוני, כשחושבים על זה. גם נערמים במהירות, גם לא תופסים מקום וגם מאד לא נוחים לישיבה ממושכת – כך שלא תשבו שם לזמן רב.
קוד QR ביד אחת, אייפון מקרטון לרוחות ביד השנייה
על הנייר יש כאן חוקי תנועה ברורים – למשל, חובת חבישת קסדה (טוב, לפחות בעיר). בפועל, הקטנוע הווייטנאמי הוא בכלל לא כלי רכב. הוא משאית, סלון משפחתי, חנות ולפעמים גם לול תרנגולות נייד. לראות משפחה של ארבע נפשות, פלוס עץ אפרסק פורח, שני שקי אורז וכלוב ציפורים, כולם רכובים על אופנוע אחד ונוסעים באדישות מופלאה – זו לא סכנה תחבורתית, זו אמנות.
הניגודים האלה נמצאים בכל פינה. וייטנאם היא מעצמת טכנולוגיה דוהרת שבה לכל מוכרת בבסטה של בננות בכפר נידח יש קוד QR לתשלום דיגיטלי. במקביל, אותה מוכרת תסרב למכור לך את החולצה הראשונה של הבוקר כי את בהריון וזה “מביא מזל רע”, ותשרוף באדישות ערימות של שטרי כסף מזויפים מנייר ואייפון מקרטון כדי לשלוח לאבות אבותיה בעולם הבא. אסור לשכוח שקידמה היא נהדרת – כל עוד את לא מסתבכת עם הרוחות.
אי אפשר להסתובב ברחוב הווייטנאמי בלי להיתקל בתעלומת הפיג’מות. במערב, פיג’מה היא בגד למיטה. בווייטנאם, חליפות משי או טריקו צבעוניות עם הדפסי מיקי מאוס או אננס הן לבוש רשמי ומתאים לחלוטין ליציאה מהבית, לקניות בשוק או לביקור בבנק.
שיא השיאים מגיע בשעה חמש בבוקר, בזמן שהתיירים עוד מתהפכים במיטה במלון המפנק. סביב האגמים העירוניים מתרחשת דרמה ספורטיבית שלמה: סבתות וייטנאמיות חביבות, באותן פיג’מות ממש, מתייצבות לשיעורי טאי-צ’י, לריקודי שורה לצלילי פופ וייטנאמי רועש, או להליכה נמרצת לאחור (כי זה מעולה ליציבה). אותן נשים שבצהריים ייראו שבריריות מאחורי דוכן פירות, מגלות עם שחר שרירים ואנרגיה של קומנדו.
נעליים בלויות ואייפון חדש
הבלגן הוויזואלי בולט גם בארכיטקטורה. אתם יכולים לצעוד ברחוב שנראה כמו שדרה בפריז, עם עצים מצלים, מבנים מפוארים וקשתות מעוטרות שנותרו מהקולוניאליזם הצרפתי. ממש לצידם, בין העמודים האירופיים הקלאסיים, תלויים חבלי כביסה עמוסים, חוטי חשמל ותקשורת הסבוכים זה בזה כמו ספגטי שאף פיזיקאי לא יצליח לפרום, ושלט ניאון ענק שמציע מרק בחמישה שקלים.
בתוך הנוף המסורתי הזה, הווייטנאמים מצטיינים בחיבתם העזה לדגמי טלפון חדישים – ולחלק לא מבוטל יש אפילו יותר ממכשיר אחד. לא נדיר בכלל לפגוש את ילדי השבטים בצפון שלעיתים הולכים בנעליים בלויות, אבל מחזיקים ביד בגאווה טלפון נייד מתקדם.
ולמרות הקצב המטורף והחריצות הבלתי נתפסת של האנשים, באמצע היום המדינה פשוט עוצרת מלכת. תרבות השינה הציבורית של וייטנאם היא פלא שומט לסתות. בשעות הצהריים, כאילו מישהו לחץ על כפתור, מאבטחים נרדמים על כיסאות פלסטיק, נהגי מוניות ישנים בתנוחות יוגה בלתי אפשריות על מושב האופנוע שלהם, ומוכרים בחנויות קניונים נשכבים על הרצפה מאחורי הדלפק.
יש לזה היגיון בריא לגמרי: כשהמדינה מתעוררת בחמש בבוקר, השמש קופחת בצהריים והעסקים נשארים פתוחים עד שעות הלילה המאוחרות, תנומה באמצע היום היא לא עצלנות – היא הדרך הנכונה להטעין מצברים ולהישאר חדים לאורך כל המשמרת. זהו ניגוד מופלא בין תחרותיות קפיטליסטית ליכולת לקחת פסק זמן מהמרוץ, לעצום עיניים ולשים את העולם במצב המתנה למשך שעה.
“אכלת כבר אורז היום?”
וייטנאם היא פסיפס משוגע ונפלא של 54 קבוצות אתניות שונות, שבו המפגש בין השבטים הצבעוניים בצפון לבין האנשים התוססים של הדרום הסואן יוצר משהו חדש ומשונה. המשותף לכולם הוא חיוך רחב, חוש הומור ייחודי ורצון עז להאכיל אותך. כאן, אם מישהו שואל אותך “אכלת כבר אורז היום?”, הוא לא באמת מתעניין בתזונה שלך – זו פשוט הדרך שלו להגיד “מה נשמע? דואגים לך פה”. ואגב אורז, אין ארוחה בלעדיו. כן, גם בבוקר.
וייטנאם היא לא רק יעד גיאוגרפי עטוף בנופים מהיפים בעולם, אלא גם פסיפס אנושי שליו ומסחרר בו-זמנית. יש עוד אינספור ניגודים קטנים שהופכים אותה למקום שאי אפשר להישאר אדיש אליו – כאלה שאי אפשר באמת להסביר על הנייר, אלא פשוט צריך לנחות, לרדת אל הכביש ולהתחיל ללכת. אז התחלנו לארוז?
לפרטים נוספים על המסלולים והתאריכים השונים

מירי שילה
מירי שילה
מדריכת טיולים מנוסה ומקצועית, אוהבת טיולים, אנשים והדרכה.
כששלושת האהבות הללו משתלבות זו חגיגה אחת גדולה.
מירי סקרנית, לומדת כל הזמן ומכל אחד.
אוהבת טבע ועיר, תרבויות ואדריכלות מקומית.










